לשפל יש תקדים: התחושה הרווחת בציבור היא שהבחירות הנוכחיות הידרדרו לשפל חסר תקדים. אני כופר בכך. בחירות 1981 עברו אותן בכל פרמטר. הן היו אלימות יותר ויצריות יותר. השנאה משני צדי המתרס הפוליטי הייתה יותר אותנטית ויותר מהבטן. הרצון לסלק את בגין אז לא היה אובססיבי ועוצמתי פחות מהרצון לסלק את בנימין נתניהו בימים אלה. ההפך הוא הנכון, כי מול בגין עמדה מפלגת העבודה במלוא עוצמתה השלטונית, והליכוד שלט אז בקושי בממשלה.
 
לאור דימויו העכשווי קשה לשחזר כיום את עוצמת ההתנגדות לבגין. בחירות 1981 התקיימו ארבע שנים לאחר המהפך ההיסטורי ב־1977. ארבע שנים שבהן עשה בגין כל מאמץ לקרב את יריביו הפוליטיים ולאחד את העם. בין היתר, הוא סירב בכל תוקף להחליף אנשי מפתח בצמרת השירות הציבורי. זה הכעיס את אנשי מפלגתו, אבל בגין התעקש. הוא קרא להם סיוויל סרוויס, והם חיבלו בו ככל שעלה בידם.
 
בניגוד לדימוי של מחרחר המלחמות שניסו להדביק לו, בגין חתם על הסכם השלום הראשון עם מדינה ערבית, ושילם על כך במסירת סיני ובפינוי יישובי חבל ימית. במסגרת האקטים המאחדים תמך בגין באיש העבודה יצחק נבון לנשיאות המדינה. כיום מעלים זאת אנשי השמאל על נס, כולל מחויבותו למעמד הרשות השופטת. אז הם הסיתו נגדו מבוקר עד ערב.
 

להתנגדות המתלהמת נגד בגין לא היה עלה תאנה לרפואה. לא אורך תקופת כהונתו, לא עניינים משפטיים. הוא היה איש צנוע ונקי כפיים. הטרוניה היחידה נגדו הייתה שהעז לקחת את השלטון מחבורת יחצני פרס, אנשי האוליגרכיה ששלטה במערכת המשפט, בתקשורת, בתרבות ובמשק ההסתדרותי. כל המערכות התגייסו לבחור בשמעון פרס ולתקן את ה"תאונה" של 1977, אך ביהירותם הם לא הביאו בחשבון את האהבה לבגין ואת עומק משקעי ההתנגדות למפלגת העבודה. הם גם לא שקלו את עוצמת אישיותו של בגין.
 
בחירות 1981 היו מערבון קלאסי: בגין מבוגר ולא בריא, בתפקיד האקדוחן ה"טוב", שיוצא לקרב האחרון שלו מול ממסד שלם וכנגד כל הסיכויים, ובמפגן הרואי הופך את הקערה על פיה. נתניהו בדורו כבגין בדורו. גם הוא מתייצב מול סזון משלו: אנשים נעדרי השגה עניינית על מעלותיו, יכולותיו והתאמתו לתפקיד, שרוצים לסלקו ויהי מה. כל השאר זה רציונליזציות. אצל בגין זה היה אותו הדבר. הם שנאו אותו הרבה לפני שהגיע לשלטון. הם נידו אותו, הכפישו אותו והיו מוכנים לחזור לימי המנדט רק כדי למסור אותו לידי הבריטים. אין עלילת דם מאז רצח ארלוזורוב שלא ניסו להלביש על תנועת ז'בוטינסקי בראשותו.
 
יתרה מזאת, מי שנתן את ההוראה להפגיז את אלטלנה ואחר כך לירות על הניצולים בעודם במים, ידע היטב שבגין שוהה על האונייה. לנוכח עוצמת השנאה לנתניהו כיום אפשר לחשוד שמבחינת מתנגדיו הסיום הנכון לפרשת הצוללות הייתה לשים אותו על אחת מהן, לקרוא לה אח"י דקר ב' ולשלוח אותה ללב ים.
בחזרה ל־1981. זירת ההתרחשויות היא אסיפות עם סוחפות של בגין. פרס התעקש, באומץ רב, להמשיך לקיים אסיפות וסיורים משלו, שבהם ספג קריאות "בגין, בגין" משולבות בעגבניות רקובות. חוויית השנאה, שהייתה חדשה לנציגי מפלגת העבודה, הולידה אז קריאות מתנשאות כמו "אספסוף" ו"חוליגנים".
 
כיום, כשתמר זנדברג משתמשת בדמותו של בגין בתשדירי מרצ, אני לא יכול שלא לדמיין איזו טלטלה עזה עוברת על שולמית אלוני בקברה. הייתה זאת אלוני שב־1981 הגדירה את בגין - שקרא להבליג על רצח מעפילי אלטלנה, שנמנע מהקמת ועדת חקירה ממלכתית למרות הבטחתו לבוחריו, ושאמר שלא תהיה מלחמת אחים - כגדול המסיתים.
 
במוצאי השבת האחרונה לפני בחירות 1981 הנחה דודו טופז את העצרת הזחוחה של המערך בכיכר מלכי ישראל, ובה דיבר על הצ'חצ'חים במצודת זאב. ראשי המפלגה התבשמו מהתיאור. לא גינו. למחרת הגיעו יותר מ־150 אלף איש לעצרת הסיכום של הליכוד, שנערכה באותו מקום, ובגין יצא לקרב. לא קרב על הבחירות, אלא קרב אידיאולוגי על דמותה של המדינה ונשמתו של העם.
 
"אתמול בלילה היו כאן הרבה דגלים אדומים. הלילה יש כאן הרבה דגלי תכלת לבן. זה ההבדל האידיאולוגי, המוסרי והפוליטי בינינו לבין המערך הסוציאליסטי... הדגל האדום זה דגל רדיפת היהודים והעברית, ואת הדגלים האלה הניפו אמש אנשי המערך שהובאו לכיכר במשאיות ואוטובוסים של הקיבוצים" (מזכיר משהו, לא?).

לקראת סיום נאומו תיאר בגין את דברי "ההבל ורעות הרוח", כהגדרתו של טופז, ועבר לסיפור התאבדותם המשותפת של מאיר פיינשטין ומשה ברזני, שאינם "עיראקי ואשכנזי" (במלעיל), אלא "אחים, גיבורים, לוחמים". הוא הכניס את הקהל לאקסטזה בלתי רגילה, כפי שסיפרה אלוני בתערובת של ביקורת והשתאות. גם נתניהו הצליח בבחירות 2015 לחזור בישורת האחרונה ולנצח, למרות העמותות והזרמת הכספים ומסע פרסום א־פוליטי רחב היקף של ארגון V15.
 
בוט או עיתונאי
בחירות 2019 נכנסות כיום לישורת האחרונה. האויב של נתניהו הוא השאננות - המצביעים שסבורים שרק נתניהו יכול, ושגוש הימין לוקח ולכן אפשר למצוא דיל טוב לחו"ל ביום הבחירות. גם הבוטים שמתחזים לעיתונאים אובייקטיביים מהווים איום על נתניהו. הם מנצלים את אמצעי התקשורת המובילים כדי לפמפם תעמולה עוינת, נבזית ושקרית נגד ביבי וכדי להאדיר ולאתרג את קוורטט גנץ. 
 
כך מצאנו בוטית תקשורת כמו דנה ויס שמרשה לעצמה לכנות את יאיר נתניהו "ילד קקות". אם בארזים נפלה שלהבת, מה לנו כי נלין על קפטן ג'ורג'. וכך צפינו בעוד ראיון משמים של עודד בן־עמי עם גנץ, במקום לצפות בסיקור של פרשת החזרת עצמותיו של החייל זכריה באומל לישראל. וכך זכינו לראות איך עיתונאי מוערך כרביב דרוקר הופך לבוט תעמולה ומנחית מהלומה על המוניטין שלו בפארסה הקרויה "מי אתה בני גנץ". הבטיחו תחקיר ביקורתי א־לה דרוקר וברוך קרא, אבל זה נראה כמו תעמולת בחירות.
 
ה"תחקיר" שימש פלטפורמה לגנץ כדי לתת הסברים ערוכים מראש למחדליו הלא מעטים במהלך שירותו הצבאי. דרוקר יצא מעורו כדי לאתרג את מגרעותיו הבולטות של גנץ. לשיאו הגיע כשהשווה את גנץ לרונלד רייגן. אלא שבמסגרת המעבר מעיתונאי חוקר לבוט תעמולה, נשמטו מדרוקר כמה עובדות חשובות, כמו למשל שרייגן לא היה בובה על חוט נטולת אישיות עצמית - כפי שדרוקר ניסה להציגו בניסיון לעזור לגנץ - אלא מחליטן במהותו, בעל חוט שדרה אידיאולוגי ואשף הקשר עם הציבור, ובעיקר מאוד־מאוד רהוט.
 
כשיש לך מערכת שלמה של בוטים המשדרים וכותבים תחת שמות עט של עיתונאים מוכרים ולגיטימיים, השליטה בתקשורת היא כמעט מוחלטת. כל האנשים האלה - המועסקים בשכר מלא, חלקם בשכר טאלנטים - מהווים שופר תעמולה מטעם עצמם ומשמשים עמותה לא רשומה המייצרת פייק ניוז מצד אחד ויחסי ציבור מצד שני, תחת מעטה לגיטימיות של חוקי הבחירות, חוקי התעמולה וחוקי מימון הבחירות, מבלי שאיש יכול לדרוש מהיועץ המשפטי לממשלה להעמידם לדין בגין עבירות, לכאורה, כאלו.