בכל מערכת בחירות מכים אותי בתדהמה מחדש אזרחים המספרים לי שאין בכוונתם לגשת לקלפי. הם אינם מתכוונים לבחור. על פי רוב הם מספרים שנמאס להם, שהם מאוכזבים, מיואשים מהמצב, כועסים על השיטה וסולדים מהפוליטיקאים. לפעמים הם פשוט אינם מאמינים שמשהו ישתנה. אך אני איני מתייאש מהניסיונות לשכנע אותם ללכת ולהצביע בכל זאת.
אני מבין את התחושות העולות בין מערכת בחירות אחת לאחרת, אך בשום פנים ואופן לא מזדהה עם המסקנה. אכזבה וייאוש אינם פתרון. אדישות היא פשע לדמוקרטיה. אל לנו לתת ידנו לכך. בכל פעם מחדש נותרים בבית מאות אלפי מצביעים, לעתים מעל למיליון; קולות דוממים שדעתם לא תקבל ביטוי, שעמדתם לא תיוצג. זה בלתי מתקבל על הדעת.
והרי עלינו לומר לעצמו בכנות כי אין שום תחום משמעותי בחיינו שנפקיד בידיו של אחר. לא את ההחלטות על חיי האהבה שלנו, לא את ההחלטות הפיננסיות שלנו ולא את ההחלטות על דרכנו המקצועית. הדמוקרטיה הישראלית זקוקה לכם. הדמוקרטיה הישראלית זקוקה לגשם של פתקים. היא זקוקה לאמונכם בה היום.
כבר מעל ל־60 שנה שאני אזרח בוחר במדינת ישראל, אך איני שוכח את הבחירות הראשונות בינואר של שנת 1949, כשכולם לבשו לבן לכבוד "יום החג לדמוקרטיה הישראלית", יום חגה של מדינת ישראל. גם היום יום הבחירות הוא יום חג עבורי. סביבנו מיליוני נשים וגברים נאבקים ומתים למען הזכות לחיות בדמוקרטיה, ואני אסיר תודה ומלא הערכה לדורות שקדמו לנו ועמלו קשה כל כך למען התגשמות החלום שזכינו לו.
לכו לקלפי. אם יש לכם ילדים, קחו אותם איתכם ולמדו אותם מהי דמוקרטיה. למענם, למען כולנו, למען המדינה. חג דמוקרטיה שמח, יקירי ויקירותי.