רדיפה פוליטית? נתניהו מנצח על התקשורת הישראלית כמו מאסטרו על תזמורת

בעיצומה של מערכת הבחירות, על כבש המטוס לפני שובו מארצות הברית, איים על העיתונאים שליוו אותו כי עוד “יתחשבנו” איתם על שלא סיקרו את הצהרת טראמפ בעניין הגולן “יותר מדקה” והעדיפו להתמקד בירי הטילים אל מרכז הארץ. בהשאלה מהפרסומת המוכרת, נתניהו מצפה מהתקשורת לפאר, לפאר, לפאר. 
 

בימים האחרונים של הקמפיין הוא הוכיח שליטה אפקטיבית ביבשה, בים ובאוויר, חרש את הארץ, טס לפגוש מנהיגי עולם וביום האחרון כבש גם את חוף הים. קמפיין של איש אחד. על מסע הבחירות של נתניהו ייכתבו ספרים ומאמרים אקדמיים, אבל כבר עכשיו אפשר לומר כי הוא עשה לתקשורת הישראלית “וואלה”. מסע דה־לגיטימציה מתמשך מחד, ובליץ ראיונות של הרגע האחרון מאידך, היו בבחינת מעשה מגונה בעיתונות, וכלי התקשורת שיתפו איתו פעולה והתמסרו לו מרצון. 

 

במשך ארבע שנים התעלם נתניהו ביהירות מהתקשורת. הוא בז לה, סירב בהתמדה להתראיין או להשיב לשאלות ודיבר מעל ראשה ברשתות החברתיות. לעומת זאת, בימיה האחרונים של מערכת הבחירות, כצפוי, הוא התנפל על כל כלי תקשורת, קטן כגדול. בכל מקום חזר והאשים: “אותי אתם תוקפים ואת גנץ מלטפים”. כל העיתונאים שראיינו את נתניהו, ובעיקר הבכירים שבהם, ספגו מתקפה אישית. ההתקרבנות עשתה את שלה ופולחן האישיות רק התעצם. נתניהו הפך את התקשורת לשחקן פעיל בזירה הפוליטית וגרר אותה לקרבות הבוץ שניהל עם יריביו. 
 

באחד מימי הבליץ הגדול הגיע צוות של עיתונאים מאתר אינטרנט לראיין את נתניהו בביתו. לטענת גורמים המעורבים בראיון, הם יובשו בהמתנה שנמשכה לא פחות משש שעות. כמה מהם חשבו לוותר על הראיון. זה לא קרה. הראיון התקיים בזמן ובמקום שקבע נתניהו. אצל חדשות 12 הוא התייצב בהפתעה לראיון באולפן, ללא הכנה מוקדמת, תוך הפקעת זמן שידור מחוץ למסגרת החדשות. לכאורה לא מסרבים לראיון עם ראש הממשלה. אין זה מתפקידה של התקשורת להחרים או לסרב או לנקום בנבחרי ציבור. מאידך, עליה לעמוד על המשמר שלא תהפוך לשק חבטות למצהלות הקהל, ושלא ינצלו אותה ככלי שרת לדמגוגיה ולתעמולה. 
 

לרגעים היה נדמה כאילו המראיינים הם בני דמותו של אלירז שדה. מרימים לנתניהו להנחתה והוא עושה בסדר היום הציבורי כרצונו. ארבע שנים לא התראיינת, טענו עיתונאים כנגדו, כמעט התחננו, למה לא דיברת איתנו? נתניהו לא התבלבל ושיגר את מסריו בלי לראות אותם ממטר. כששאלו אותו על החקירות הוא השיב על הטלפון הפרוץ של גנץ. כששאלו אותו על המצב הביטחוני בדרום, הוא הלם ביעלון ובלפיד. הוא ניצל ביעילות כל במה והצליח להתראיין ולאיין, כמעט לחלוטין, נושאים כבדי משקל שהיו אמורים לעמוד במרכז מערכת הבחירות – כתב החשדות החמור נגדו, המצב הביטחוני הקשה בדרום והתוכנית המדינית האמריקאית שבפתח. 
 

נתניהו יצר מעגל קסמים: הוא טוען שהתקשורת רודפת אותו, ולכן מסרב להתראיין, וכשהוא מתראיין הוא טוען שלא משבחים את הישגיו המופלגים ומסביר שזו הסיבה לכך שהוא מסרב להתראיין, וחוזר חלילה. זוכרים את התגובה של אילנה דיין למתקפה הפרועה של נתניהו עליה: “מה אומרים? לא אומרים”. כאן טמונה הטעות. כבר אז היה צריך לומר לו: עד כאן. לסרב לשתף פעולה עם הקמפיין המאלץ את התקשורת “השמאלנית” להתנצל על שהיא עושה את עבודתה. הגיע הזמן לנהוג עם נתניהו כפי שנוהגים עם כל פוליטיקאי ששמו איננו נתניהו.