מדוע לא מיהר אבי גבאי להודות בכישלון ולפנות את מקומו?

עם התכנסותה מחר של הכנסת ה־21 לישיבתה הראשונה החגיגית, מרתק לשוב אל הבחירות שהתקיימו לפני יובל שנים בדיוק, והראשונות לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים. שימו לב לנתונים: 632 אלף בוחרים העניקו אז למערך 56 מנדטים. מפלגת האופוזיציה הראשית, גח”ל, זכתה ב־26 מושבים בלבד. והיו גם סיעות של מנדט או שניים: העולם הזה, המרכז החופשי, מק”י. אחוז החסימה עמד על 1% לעומת 3.25% כיום.
 

56 מושבים הם החלום הרטוב של כל מפלגה שטוענת לשלטון. לא היה זה מספר השיא. המערך הוקם בכנסת הקודמת, כאשר במהלכה מפא”י התאחדה עם רפ”י ומפ”ם. המערך התייצב, אפוא, לבחירות לכנסת השביעית כסיעה בת 62 מנדטים והפסיד בהן למעשה שישה מושבים. ועדיין, זה כמובן הספיק כדי להמשיך לשלוט עד המהפך של 1977.
 

תמונת הכנסת ה־21, המתייצבת להשבעתה כיובל שנים לאחר השבעת הכנסת השביעית, שונה בתכלית. יותר מכל תבלוט במליאה התמונה העגומה של מפלגת עבר מפוארת - מפא”י־המערך־העבודה. מ־62 ח”כים בכנסת השישית ו־56 ח”כים בשביעית, היא הידרדרה לסיעה שולית בת שישה ח”כים בלבד. 
 

זוהי ללא ספק הדרמה הגדולה – לצד מחיקת הימין החדש - של הבחירות האחרונות. לא כל כך נסיקתה של מפלגה חדשה, כחול לבן, למעמד שווה במספר המנדטים לליכוד, שממשיך לשלוט, כמו נפילתה לבור תחתיות של מפלגת הנפילים: בן־גוריון, אשכול, גולדה, רבין. והשאלה היא איך יכול מספר אחת בסיעה קצוצת הכנפיים להישבע אמונים בקור רוח, בלי לשלם אישית את מחיר התבוסה? הכיצד זה לא מיהר אבי גבאי, מי שברוב יהירות חזר והכריז במערכת הבחירות ש”אנחנו נחליף את נתניהו, אני אהיה ראש הממשלה” להודות בכישלון ולפנות את מקומו? 
 

אין בנו שמחה לאידה של מפלגת העבודה, אשר עם מפלגת גנץ החלולה, שכאמור רשמה לעצמה הישג נאה כשלעצמו, התיימרה לחולל מהפך שלטוני. אילו זה קרה, היה המהלך נדמה למהפך 1977, שאותו חולל מי שהוביל את האופוזיציה בהתמדה, במשך 29 שנה, מנחם בגין. 
 

האם גנץ יתמיד מעתה בפעילות אופוזיציונית, שרבה חשיבותה במערכת דמוקרטית? האם תישמר אחדות שלוש המפלגות שחברו יחדיו תחת דגל אחד, “רק לא ביבי”? האם הביטחוניסטים שבאופוזיציה לא ינטשו במוקדם, או במאוחר, את שדה הקרב הפרלמנטרי? “נמרר את החיים לממשלה”, כבר הבטיח יאיר לפיד. אבל תפקיד האופוזיציה אינו למרר אלא לבקר בענייניות, להציג חלופות, להוכיח בעבודה סיזיפית שהיא ראויה להחליף בבוא היום את הממשלה. 
 

בינתיים קולות נהי עולים ממחנה המאוכזבים. “הלכה לנו המדינה”, הם אומרים. קריאה זו מזכירה התבטאות של אחד מראשי המערך ב־1977, ש”אם זוהי הכרעת העם, אינני מקבל אותה”. חובת ההוכחה מעתה מוטלת על גנץ וחבורתו. שהם אכן מקבלים את הכרעת העם ויפעלו באופן דמוקרטי מספסלי האופוזיציה, ולעתים גם יתמכו בממשלה בשעת מבחן לאומית. ואילו המבחן של הממשלה שתקום יהיה להוכיח שאין יסוד לזעקות על פגיעה במערכת המשפט או בשלטון החוק.
 

כנסת חדשה מושבעת מחר. בספסלי המליאה לא נראה עוד – ולא נצטער - ח”כים לשעבר כמו חנין זועבי ומרב מיכאלי, ציפי לבני ויואל חסון, נפתלי בנט ואורן חזן. את מקומם בצעקנות וביומרה יתפסו פנים חדשות כמו עופר כסיף, יהודי המחמד של הערבים, מאי גולן מהליכוד, ונשאר איתנו בצלאל סמוטריץ’ מנופח החזה. אל דאגה: המושב החגיגי מחר יתחלף עד מהרה בימי קטנות של רעש והתלהמות. והשאלה הבלתי נמנעת, כבר עתה, היא האם תמלא הכנסת ה־21 את ארבע שנותיה?