תווית לכל יריב: המהפכה החוקתית שהוביל נשיא ביהמ"ש העליון אהרן ברק ב־1992 במחטף פרלמנטרי שבו תמכו כרבע מחברי הכנסת, חוללה אקטיביזם שיפוטי חסר רסן, שבעקבותיו החלה הידרדרות מתמשכת באמון הציבור בבית המשפט. ברק הונחה על ידי מניעים שונים שהייתה בהם כוונה טובה להגן על האזרח מפני השלטון, אבל לא פחות מכך - רצון להשליט אידיאולוגיה פוליטית באמצעות בתי המשפט. ברק תכנן להפוך את ביהמ"ש מהרשות השופטת לרשות השולטת. משפטית הוא די הצליח. מחיר ההצלחה היה פוליטיזציה חריפה של ביהמ"ש וכרסום במעמדו.
שלושה מוסקטרים נטלו על עצמם את המשימה להפוך את המגמה: חתן פרס ישראל למשפט דניאל פרידמן, איילת שקד ויריב לוין. שלושתם ביקשו לחזק מחדש את הפרדת הרשויות, להשיב לביהמ"ש את כוחו המוסרי ואת אמון הציבור, ובמקום לגרור אותו לבוץ הפוליטי - להעמידו מעל לכל מחלוקת פוליטית. אלא שבעולם האורווליאני השורר במקומותינו הם זכו לכינוי "אויבי מערכת המשפט", וכל זאת בחסות התקשורת, שבמקום להתווכח עם דעה שונה, פוסלת ומגחיכה אותה ומדביקה תוויות למי שמבטא אותה.
באחד הוויכוחים בין אנשי ההגנה לאנשי האצ"ל והלח"י, התריס איש הלח"י: "ההיסטוריה תשפוט בינינו". "מצוין", ענה לו איש ההגנה, "היא בוודאות תשפוט לטובתנו, כי אנחנו נהיה אלה שנכתוב אותה".כשאתה זה שכותב את ההיסטוריה או את הכותרות בוויכוח הציבורי, אתה לא צריך להיות צודק כדי לנצח. די לחזור על כותרת מספיק פעמים כדי שתיקלט, בלי קשר לעוצמת הטיעונים ולנכונותם. ההיסטוריה לא שופטת, שופט מי שמשתלט על כתיבתה.
השמאל, שבעשורים הראשונים לקיומה של המדינה שלט בישראל ללא מעצורים, התרגל לכתוב את ספרי ההיסטוריה וספרי הלימוד בחד־צדדיות בולשביקית גמורה. גם היום הוא ממשיך להשתמש בכותרות שקריות כתחליף לוויכוח ענייני על העובדות. למה לטרוח על טיעונים איכותיים, כשלרשותך הכוח לחסל את בר־הפלוגתא שלך באמצעות תווית? איילת שקד היא "אויבת" המערכת שבראשה היא עומדת, יריב לוין הינו "סדין אדום", ואיש משפט א־פוליטי, צנוע וישר כמו פרופ' דניאל פרידמן, הינו "גחמן המונע משיקולים אישיים".
להמחשת השקריות החצופה של ההסתה נגד שרת המשפטים אפשר להביא את עניין מינוי השופטים לבית המשפט העליון. הכוונה למצג הציבורי שאותו בונים בטכניקת הכותרות הכוזבות/מסיתות כאילו הקואליציה הלא קדושה של שקד־נוה כפתה מינויים פוליטיים לא ראויים על מערכת המשפט. לכאורה, קיומה של הוכחה חותכת הסותרת מצג זה היה אמור להעלים התבטאויות כאלו. אבל כשצד אחד חולש על השיח הציבורי, אפשר להמשיך לקבור את העובדות באותיות הקטנות ולהשאיר בכותרות את הדימוי השקרי.
ההוכחה החותכת לשקריות הטענות הללו היא שעל פי חוק לא ניתן למנות שופט לבית המשפט העליון ללא הסכמת נציגות השופטים בוועדה למינוי שופטים. זה בלתי אפשרי מבחינה טכנית. הוועדה מונה תשעה נציגים: שלושה שופטים, שני ח"כים, שני שרים ושני נציגי לשכת עורכי הדין. על פי חוק שיזם גדעון סער, צריך תמיכה של שבעה נציגים לפחות כדי למנות שופט. כך שבלי הסכמת השופטים (שנוהגים להצביע כגוש אחד), אי אפשר למנות שופט לבית המשפט העליון.
עריצותו של המיעוט
בעידן התום של בית המשפט, בימי אגרנט עד לנדאו, כשבית המשפט הקפיד על זכות העמידה ופסק על פי החוק ולא על פי מבחני סבירות ומידתיות, ובייחוד לא על פי "השקפת העולם של הציבור הנאור", כל מה שהיה רלוונטי בבואך למנות שופטים היו הכישורים, היושר והמקצועיות. הצורך באיזון פוליטי בהרכב העליון נולד רק לאחר המהפכה החוקתית של ברק. אם הכל שפיט, וכל אזרח יכול לפנות לבג"ץ רק משום שחוק של הכנסת, מינוי ממשלתי או החלטה של שר לא מצאו חן בעיניו, וכל שופט מחליט כאוות נפשו מה סביר ומה נאור - חשוב שהשקפת העולם של השופטים תשקף באופן הולם את מגוון הדעות הרווחות בציבור.
יש מידה עצומה של התחסדות, צביעות וזלזול באינטליגנציה של הציבור, בניסיון לעמוד על המקצועיות כקריטריון בלעדי לבחירת שופטים, תוך התעלמות מהצורך בגיוון השקפות העולם של השופטים לאחר המהפכה החוקתית. זהו ניסיון מקומם להותיר את העוגה שלמה ולזלול ממנה בפה מלא.
יתרה מזאת, בוועדת חוקה נעשה ניסיון להקים בית משפט לחוקה, שאליו - כמקובל ברבות ממדינות המערב - ינוקזו כל העניינים הפוליטיים. זאת כדי שבית המשפט ינוטרל וישוב להיות גוף מקצועי, נקי מפוליטיקה, ששופטיו ייבחנו אך ורק על פי מקצועיותם ויושרתם. היה זה אהרן ברק שעלה על בריקדות נגד הרעיון. כמי שאחוז תזזית, פעל במסדרונות ועדת החוקה לסיכול היוזמה כמו היה אחרון הלוביסטים. הכל כדי להמשיך לאחוז בחבל בשני קצותיו.
בימים אלה נראה כי ההסתה של הממסד המשפטי־תקשורתי נגד נבחרי הציבור עומדת על סף עליית מדרגה לנוכח המינוי הטבעי של יריב לוין לתיק המשפטים, בעקבות התאונה הפוליטית שאירעה לשרת המשפטים שקד. עוד מינוי של שר ישר דרך והגון, בלתי לחיץ ובלתי סחיט, שבשל תכונות אלו מוציא את המערכת מדעתה.
במאמר מערכת חריג במופרכותו, תחת הכותרת: "יריב לוין סדין אדום", כלל הביטאון המגדיר נאורות מהי ואת עצמו כעיתון לאנשים חושבים, כמה פנינים חושפניות שראוי להציגן לציבור הרחב. למשל: "בניגוד לשרת המשפטים היוצאת איילת שקד, הוא מגיע מצויד בידע, מה שהופך אותו לציניקן ואת האג'נדה שלו למקיאווליסטית". לא ברור מה נמוך יותר: האישום המופרך וחסר ההנמקה נגד לוין, או דווקא הזיכוי מציניות ומקיאווליזם שמקבלת השרה שקד בזכות נבערותה מידע, אליבא דכותב מאמר המערכת של "הארץ".
האשמה נוספת נגד לוין היא שהוא מתכוון להעמיד למשאל עם את שני חוקי היסוד שלא אושרו ברוב של 61 חברי כנסת. שומו שמיים, הביטו וראו איזה אקט אנטי־דמוקרטי מתכנן לוין: להעמיד חוקי יסוד שעברו במחתרת, ללא ויכוח ציבורי, כאשר 88 חברי כנסת לא מצביעים עבורם, לאישור הפורום הלא אחראי הזה: העם.
בשורה התחתונה מתריע המאמר בפני מגמת לוין להפקיר את המיעוט לעריצותו של הרוב. אכן צעד חמור מאין כמוהו, הרבה יותר ראוי להמשיך להפקיר את הרוב לעריצותו של המיעוט רק משום שזו הדרך הבדוקה להמשך שלטונם של שרידי השמאל המתפוגג.