עכשיו, אחרי שהדוז פואה חולקו, פירורי הקונפקטי נוקו, כדורי האורות הוסרו כלאחר כבוד והתיירים עלו על טיסה בחזרה לארצם האירופית, אפשר לסכם את אירוויזיון 2019 כהצלחה כבירה וכמקור לגאווה, אבל אם תרצו - גם כאירוע שאולי מסמן את תהליך ההתנתקות של ישראל הרשמית ממדינת תל אביב.
הסימנים היו שם, למי שחיפש, כבר לפני כמה חודשים, בדממה שבה התקבלה החלטת איגוד השידור האירופי לבחור בתל אביב כמארחת האירוויזיון על פני ירושלים, הלכאורה מתבקשת יותר מעצם היותה בירת ישראל. מההצהרות התוקפניות של שרת התרבות מירי רגב וחבריה בימים שאחרי הזכייה של נטע ברזילי לפיהן, “אם האירוויזיון לא יהיה בירושלים - לא יהיה נכון לארח אותו", לא נותר דבר.
מהיכרותנו את רגב, היא לא טיפוס של איפוק, ולכן השתיקה שלה אל מול ההחלטה לקיים את האירוויזיון בתל אביב העלתה תהיות. נראה שזה פשוט היה נוח לכולם שהאירוויזיון יתקיים בתל אביב ולא בירושלים, על מורכבותיה והגבלותיה הרבות.
אפשר היה להעריך את ההסכמה שבשתיקה אלמלא מאז שנפלה ההחלטה לקיים את האירוע בתל אביב, מדינת ישראל הרשמית פשוט התנתקה מהאירוויזיון. אם נשים בצד את העובדה הבסיסית, שמשרדי הממשלה לא שמו כסף על האירוע (אלא העניקו לתאגיד הלוואה), גם ברמה ההצהרתית, ההתייחסות של מרבית הגורמים הרשמיים נעה בין התעלמות במקרה הטוב לזלזול והתכחשות במקרה הפחות טוב.
כך למשל, בזמן שבכל אירופה מפרגנים לאירוע, נרשמה בעמודים המאוד פעילים שלהם ברשתות החברתיות התעלמות מופגנת של שרת התרבות מירי רגב (שגם לא טרחה להגיע אליו, אף שהוזמנה, גם אם באיחור ואחרי מיני סערה) ושל ראש הממשלה בנימין נתניהו מהפקת הענק עטורת השבחים, מלבד איחולי הצלחה לקובי מרימי (אבל פוסט גאה על כך שישראל זכתה לארח בשבוע שעבר את אליפות העולם בטניס גלגלים, שכבודה במקומה מונח, דווקא כן העלתה); ראש הממשלה הגדיל לעשות וממש התכחש לקשר של ממשלת ישראל לאירוע במכתב ששלח ליו”ר יהדות התורה ח”כ יעקב ליצמן רק כדי שזה יואיל בטובו לשבת איתו למשא ומתן קואליציוני.
עוד קודם, שבוע לפני האירוויזיון, כשהיינו עמוק בתוך סבב בעזה וקיומו של האירוע היה מוטל בספק, נזעקו כל הגלנטים וההנגבים לאולפני הטלוויזיה כדי להצהיר כי איזושהי תחרות שירה לא יכולה להיות אחד מהשיקולים לאופן התגובה בעזה, מתעלמים מהעובדה כי רק לפני חודש וחצי, בחירות דווקא היו לגמרי שיקול באופן התגובה בעזה, ומתעלמים גם מהעובדה כי ביטול אירוע בינלאומי בקנה מידה כזה בשל מבצע צבאי היה גורם לנזקים כלכליים אדירים, לפגיעה אנושה בתיירות ולמכת מוות לתדמית של ישראל כמדינה נורמלית. אבל עזבו, מה זה חשוב, כולה תחרות של שירי פופ שמאלציים.
אז בעוד שמדינת תל אביב חגגה את האירוויזיון, פוליטיקאים רבים, שבדרך כלל לא מחמיצים הזדמנות לרכוב על כל הצלחה ישראלית בעולם, קטנה כגדולה, התעלמו ממנו או המעיטו בערכו, החרדים מחו על חילול השבת ההמוני (כי הרי ידוע שבשבתות שבהן לא מתקיים אירוויזיון, אף אחד לא מחלל שבת בפרהסיה ובאופן המוני, ע”ע משחקי כדורגל), וצייצנים אוטומטיים בטוויטר טרחו להגחיך את ההתלהבות סביב האירוע. במקום קונצנזוס מתבקש סביב ההפקה המרשימה, וכמעט חפה מתקלות, שהרים תאגיד כאן, שוב, כרגיל, הכל הפך לפוליטי. כי מה שווה האירוויזיון אם אנחנו לא שולטים בו?
למרות הכל, דווקא מדינת תל אביב היא זו שניצחה, שלטה בסדר היום, כשהיא דוחקת הצדה את הרפש שבו אנחנו מתעסקים לרוב. בשבוע החולף ניצחה ישראל השנייה, שמייצגת את הנורמליות, אהבת התרבות, הסובלנות והקוסמופוליטיות.
אתמול כבר חזרנו לשגרה, עכשיו אפשר לשוב להתעסק ברפש הרגיל. ככה כנראה נראית הנורמליות פה.