אין חלופה: מקובל להדגיש בעת האחרונה ששנאת חינם היא זו שגרמה לאובדן העצמאות של העם היהודי ולחורבן בית המקדש. המדקדקים אף טוענים שזאת הייתה הסיבה לכך שהיהודים אולצו לגלות מארצם לאחר שבית מקדשם חרב. קשה לדעת מה מקור התיאוריה הזאת, אבל בהחלט יכול להיות שחוסר הלכידות, בימי בית שני בעיקר, אבל גם בימי בית ראשון, בשעה שמלכות בית דוד התפצלה לשתי מדינות, תרם לניצחונם המוחץ של אויביה של ישראל החופשית. זה נכון תמיד. עם שמזלזל בזהותו הייחודית, עלול לאבד את יכולתו לשרוד.
 
יחד עם זאת, אני גם מתקשה להסביר לעצמי את הביטוי עצמו. אני יודע מה היא שנאה; ואני גם יודע שקשה למנוע מאנשים לפתח רגשות של שנאה כלפי מי שלא חושבים כמוהם. ההיסטוריה של ההתיישבות המתחדשת בארץ ישראל ידעה תקופות נוראיות מן הבחינה הזאת. אין טעם לחזור כעת על הדברים, אבל חשוב להזכיר שבדרך כלל מי שהוביל את השנאה אל האחר היו “מפלגות הפועלים”.

זה היה הביטוי שבו בחרו אנשי הפלג הזה ביישוב היהודי להגדיר את עצמם כדי להבליט את ההבדל בינם לבין מי שחשבו אחרת. נציגיהן של מפלגות אלה החזיקו בהגה השלטון. הבלעדיות הייתה חשובה להם. לכן הם דאגו לסלק מן הדרך, בדרכים מכוערות לעתים, דמויות כמו זאב ז’בוטינסקי. לאנשי הפלג האחר ביישוב היהודי לא ניתנה דריסת רגל במערכות השלטון. כך ביקשו “הפועלים” להשליט את חזונם. פעמים רבות הם גם הלכו ממש עד הקצה. 
 
לכן אינני יודע מה פירוש המושג “שנאת חינם”. אין דבר כזה. תמיד יש סיבות לשנאה שאדם רוחש לאחר. עם שנאה לא נולדים. שנאה היא נרכשת. הסיבות הן תמיד לא רציונליות, אבל עם זה צריך לחיות. השנאה לאחר, למי שחושב אחרת, תמיד הזינה את האנושות. כל המלחמות פרצו על הרקע הזה. אינני יודע אם היהודים שונים במובן זה, אולם ההיסטוריה מלמדת שבקרב העם היהודי המחלוקות היו תמיד בבחינת רעה חולה. וזה גם מה שקורה בימים אלה. השנאה כלפי המתיישבים ביהודה ובשומרון, לדוגמה, עברה זה מכבר את גבולות הטירוף. אינני מבין אותה, כשם שאינני מבין שנאה דומה כלפי ראש הממשלה שאני מגלה בקרב אותם חוגים שתמיד מוכנים להגיע עד עברי פי פחת, ובלבד שחזונם המדיני יקבל ביטוי בשטח.
 

ובכל זאת, כאשר מאיימים עלינו מכל עבר, מעל דפי העיתונים בעיקר, שאנו צפויים לאבד את עצמאותנו, כמו שקרה לאבותינו, פעמיים, בגלל שנאת חינם, כביכול, אני קצת סקפטי. היו הרבה סיבות אובייקטיביות בזמנו לאובדן עצמאותה של ישראל העתיקה; שנאת חינם לא הייתה, לעניות דעתי, אחת מהן. כמו בימינו אלה, היו פלגים שונים בעם היהודי, וכל אחד מהם ראה אחרת את הדרך שבה יש לפעול; אבל השנאה שהם רחשו זה לזה לא הייתה בעיניי הסיבה לקריסת הממלכה הישראלית.
 
וכך יש לראות את הדברים גם בימים אלה. השנאה בין הפלגים השונים בקרב הציבור הישראלי לא יכולה למוטט את איתנותה של המדינה היהודית. רק אם השנאה תהפוך חלילה למלחמת אחים, הסוף של כולנו יהיה רשום על הקיר באותיות קידוש לבנה. אבל אין סיכוי שזה יקרה; למרות שיש חוגים אנרכיסטיים במחנה השמאל שחותרים לקראת אפשרות כזאת.
 
זה לא קרה בעבר, גם כאשר בקרב המחנה שאני שייך לו נאלצו לחרוק שיניים ולהבליג; כמו בימי הפינוי האלים של אלפי יהודים מגוש קטיף. מה שמבטיח, לדעתי, שבעת מצוקה נדע לאחות את כל המחלוקות לטובת השרידות הלאומית; שכן האלטרנטיבה היא פשוט נוראה.