מגלומניה, או שיגעון גדלות, מוגדרים בדרך כלל כתסמין להתנהגות המאופיינת במחשבות שווא על עליונות וכוח רב שיש, כביכול, לאדם או לקבוצת בני אדם, ובמקרים מסוימים גם למדינה שלמה, ואז זה מתחיל להיות מסוכן באמת. למשל, אחרי הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים הצהיר עזר ויצמן המנוח שלישראל "לא תהיה כל בעיה לכבוש את כל צפון אפריקה עד למרוקו". הוא לא היה הקול היחיד שהתבטא כך או בצורה דומה, וזו הייתה רק דוגמה אחת למגלומניה הכמעט כללית באותה תקופה.
כיום ברור שאווירת הזחיחות והיוהרה ששררה אז בישראל, כולל בצבא, בממשלה ובתקשורת, תרמה לא מעט לרפיון החשיבה ורדידות ההתייחסות לסימנים המתריעים שהביאו לחלק ממה שכונה בדיעבד מחדל מלחמת יום הכיפורים, ולליקויים בהיערכות צה"ל לקראת המלחמה. כששר הביטחון משה דיין ז"ל הזהיר את המטה הכללי של צה"ל ואת הממשלה כשנה לפני המלחמה שקיימת כמעט ודאות שזו תפרוץ, וגם הציע אמצעים מדיניים כדי למנוע את זה, נפלו אזהרותיו והצעותיו על אוזניים ערלות. אך גם בכך לא תמה המגלומניה, וביום השני לקרבות עוד התבטא הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר ז"ל, אף על פי שהיה לו רק מושג קלוש ביותר על המצב הקשה של כוחותינו בשטח מול המצרים, במשפט השחצני: "אנחנו נשבור להם את העצמות".
אם המלחמה ההיא לימדה אותנו לקח, הרי שזה כנראה לא היה לאורך זמן. מלבב אולי לקרוא או לשמוע מפוליטיקאים ולפעמים גם מאלופי צה"ל ש"ישראל היא מעצמה עולמית והחזקה ביותר במזרח התיכון", והגם שמבחינות אחדות זה נכון, דברי רהב כאלה אינם מוסיפים מאומה להרתעה הישראלית ולביטחון, וממילא גם אינם מסירים מסדר היום את איום הטילים של חיזבאללה או של איראן, לדוגמה. אפשר וצריך להתגאות במה שיש לנו, אך עדיף להטות אוזן לדברים השקולים של ראש הממשלה ושר הביטחון נתניהו בדבר האיומים כלפינו, ומה שחשוב עוד יותר, לצעדים המדיניים והביטחוניים שישראל נוקטת בהקשר זה.
אם עד עכשיו דיברנו על מגלומניה ברשות הרבים, הרי שכדאי שנזכיר גם את שיגעונות הגדלות ברשות הפרט, שגם הם מוכרים במקומותינו. למשל, אהוד ברק, שהוא אומנם בעל זכויות רבות בעבר בתחום הביטחון, אך עכשיו הפך בעיקר למעורר מחלוקות סדרתי - היה בטוח שבכוחות עצמו יכונן סדר חדש בפוליטיקה ויחולל מפץ היסטורי, ונשאר לבסוף עם מרצ; או אביגדור ליברמן שסבור שהוא ימליך ראשי ממשלה ויכתיב את קווי הפעולה של ממשלות העתיד. איך אמר בזמנו חברי יגאל הורביץ המנוח: "חברים, תרדו מהגג, הגזוז עלה לכם לראש". ואפשר לצרף לגלריה הזאת גם את שלושת המוסקטרים פלוס אחד של כחול לבן ואת דברי הרהב החלולים אך המסוכנים שלהם שנשאו בפאתי רצועת עזה על ה"זבנג וגמרנו" שיעשו לחמאס אם רק ינצחו בבחירות. ואת בצלאל סמוטריץ' כבר הזכרנו?
איפה אם כן, הגבול, למשל, בין הביטחון העצמי שאפיין את החלטותיו ומעשיו הגדולים של בן גוריון ובין מחשבות שווא על עליונות מדומה? בן גוריון, שסלד משיכרון חושים, לקח בחשבון בצורה שקולה את כל היתרונות והחסרונות טרם קיבל החלטה או הציב מטרה למדינה ולעצמו, בניגוד לדרכם של המגלומנים שמתבשמים מהמילים של עצמם. לא בכדי יש במסורת היהודית הפסוק "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא", שגם המשורר היהודי הגרמני הגדול היינריך היינה מזכיר אותו, כמו בתכונת האופי היהודית לעבור בהרף עין מהתלהבות עילאית לשפל תהומי. לכך יש קשר גם למגלומניה, שכן מהר מאוד ומבלי להרגיש כמעט, תחושת העליונות המדומה עלולה להפוך למפח נפש.