לא ניתן להשליך מהתקדים השגוי ברצועת עזה על המקרה של יהודה ושומרון

התנתקות חד־צדדית, ללא הסכם הכולל סידורי ביטחון מוצקים ומערך בקרה על יישומם, משאירה ואקום ביטחוני המזמין גורמי טרור למלאו. וכשמתעלמים מהרשות הפלסטינית ומחלישים אותה, כמו אז גם היום, חמאס נמצא בעמדה עדיפה להשתלט על השטח. הכהן זוכר היטב שראש הממשלה דאז, אריאל שרון ז”ל, בחר להתעלם מאזהרות אלה והקפיד שלא לתאם עם הרשות את הפינוי ואת ההסדרים שיבטיחו את פירוז השטח המפונה. לשרון היה חשוב לא להעניק את מפתחות הרצועה לאבו מאזן, מי שהיה ועודנו שותף למלחמתנו בחמאס. שרון העדיף לבצע את ההתנתקות בנוהל שאפשר לחמאס לקחת את מלוא האשראי ולטעון שמאבק הטרור בהובלתו הוא שהביא ל”בריחה” מהרצועה.
 

טענתו של הכהן שיש להימנע מחזרה על הטעות ההיא גם ביהודה ושומרון מוצדקת מאין כמוה. אכן, איני מכיר גורם ביטחוני – מכהן או בדימוס – אשר מטיף לנסיגה חד־צדדית במרחבי יהודה ושומרון. כל התומכים בהסדר מתנים אותו בכינון הסדרי ביטחון מוצקים שלא רק ינציחו את פירוז השטח הפלסטיני כולו, אלא גם יבטיחו את יכולת ההתראה המוקדמת וחופש התגובה של צה”ל לכל אתגר ביטחוני. 
 

אך מאחר שאיש אינו יכול לערוב לכך שאכן נגיע להסדר קבע בטווח הנראה לעין, על הכהן להשיב לשתי שאלות: כיצד לשדרג את ביטחון ישראל עד אז, ולהבטיח יציבות וצמצום חיכוך לאורך זמן בין האוכלוסייה הישראלית למיליוני הפלסטינים ביהודה ושומרון; וכיצד נבטיח את החזון הציוני של ישראל בטוחה, דמוקרטית ועם רוב יהודי מוצק בלא היפרדות מהפלסטינים?
 

בניגוד לטענתו של הכהן, לתנועת “מפקדים למען ביטחון ישראל” יש תשובה לשתי השאלות והיא אינה כוללת התנתקות: לא שינוי בפריסת צה”ל ולא פינוי יישובים עד בוא הסדר. תוכניתנו “ביטחון תחילה”, שהוצגה הן לדרגים המדיניים והן לביטחוניים (בהם גם הכהן), וזמינה לכל אזרח, מציגה פירוט מדויק של צעדים להיפרדות אזרחית תוך המשך השליטה הביטחונית. בלבה כמובן סדרת צעדים ביטחוניים, כמו סגירת פרצות בהיקף עשרות קילומטרים בגדר הביטחון, או יצירת רצף תחבורתי פלסטיני שיאפשר פריסת משטרה פלסטינית לאזורים נטולי כל אכיפת חוק וסדר. בתוכנית גם צעדים אזרחיים־כלכליים משלימים וצעדים מדיניים, כשהשילוב בין אלה אמור לחזק את הרשות, להבטיח את המשך התיאום הביטחוני, לייצר אופק מדיני ולשמר את התנאים להסדר עתידי.
 

כשם שאין להשליך מהתקדים השגוי ברצועה להתנהלות אחראית בהקשרי יהודה ושומרון, כך גם אין לראות בתקדים של הסכם השלום עם מצרים משום “מעבדה” לצפוי עת נגיע להסדר עם הפלסטינים. עם זאת, קיים קשר בין האירועים - מנהיגות. עת קיבל את ההחלטה האסטרטגית החשובה הזו, מנחם בגין לא השליך את יהבו על הרצון הטוב של הנשיא סאדאת. בגין שאל את עצמו: האם הסיכוי להוציא את מצרים ממעגל המלחמות, ובכך לסרס את יכולת העולם הערבי לגייס קואליציה שתאיים על קיומנו, שקול כנגד החשש שההסדר יקרוס; ואם יקרוס, האם ביכולת צה”ל להגן על ישראל מפני התוצאות? למעלה מ־40 שנה מאוחר יותר, דומה שהספקנים הרבים ממחנהו מברכים על ההסכם. זה שיעור הקומה שיידרש גם להענקת סיכוי לשינוי היסטורי בזירה הפלסטינית. 

הכותב הוא מ"מ ראש השב"כ לשעבר, חבר "מפקדים למען ביטחון ישראל"