כל עוד הרשימה המשותפת מובילה את המחאה, אין לה סיכוי

אין מחאה מוצדקת יותר מהמחאה נגד האלימות והפשיעה במגזר הערבי. עשרות קורבנות רק השנה, מאות פצועים ואירועי ירי יומיומיים ברחובות הערים והיישובים הערביים הם סיבה מספיק טובה כדי לצאת לרחובות ולזעוק. 
 

ברור לכל שזהו מצב חירום שחייב לעלות לראש סדר היום במדינה, והוא אכן הבזיק שם לכמה ימים אך נעלם במהרה בין האירועים הפוליטיים. וכך, אירוע ירי בצהרי היום בנצרת, כמה עשרות מטרים מביתי, עם שני גברים צעירים פצועים, אפילו לא הוזכר במהדורות החדשות. אני מנחש שאם זה היה מתרחש בתל אביב, היה שידור פריצה מיוחד מהזירה לאורך כל היום. כשבני העדה האתיופית מחו בשנה האחרונה, הסיקור היה נרחב ורבים הזדהו עמם. כך גם בהפגנות הנכים, וכך גם בהפגנות רבות של קבוצות שונות בשנים האחרונות. אז למה סביב המחאה של ערביי ישראל לא נוצרת סולידריות כלל ישראלית? בעיקר בשל כך שאופי המחאה הפך פוליטי, בהשפעת חברי הרשימה המשותפת.

 

ברור שבתור חברי כנסת ערבים הם הפכו לפנים של המחאה. אך בשעה שהם מאשימים את המדינה ואת המשטרה במצב במגזר, הם מסירים מעצמם כל אחריות. הם לא מזכירים שלפני שנה הם הצביעו נגד הצעת חוק שתאפשר הקמת תחנות משטרה ביישובים ערביים; הם לא מדברים על כך שהם מתנגדים לשירות לאומי בתחום הביטחון; הם לא מציינים שישנה בעיה שמתחילה בתחום החינוך אצלנו בחברה הערבית. במקום לנסות ליצור שיתוף פעולה בין ההנהגה הערבית למשטרת ישראל, כדי לייצר פתרונות אכיפה וביטחון במגזר הערבי, איימן עודה וחבריו עסוקים בהסתה נגד המשטרה. במקום לנצל את ההזדמנות שהנושא עלה סוף־סוף לסדר היום הציבורי וליצור מחאה שכלל החברה הישראלית תוכל להזדהות איתה ולתמוך בה, הם הפכו את המחאה לפוליטית. כשבאותן מחאות מניפים דגלי פלסטין, לא רק שמבריחים כל אפשרות לסולידריות של יהודים סביב המחאה, אלא גם מבריחים ערבים ישראלים. בינתיים, הפתרון לאלימות אצלנו לא נראה באופק. עדיין מפחיד להסתובב ברחובות היישובים הערביים בשעות החשיכה, ובמדינה ממשיכים לעסוק בשאלת ההישרדות הפוליטית של ביבי, כשאנחנו עסוקים בהישרדות קיומית. מספר הקורבנות הוא בלתי נתפס. אי אפשר להמשיך בשגרה כשהמספר הזה ממשיך לצמוח. הגיע הזמן לגרום לחברה הישראלית כולה להתאחד איתנו ולהזדהות עם המצב שלנו.
 

אנחנו צריכים לחשב מסלול מחדש: לבצע שינוי חברתי פנים־מגזרי כדי למגר את תופעת האלימות אצלנו, כדי להילחם בפשיעה ובנשק הלא חוקי, כדי לחנך מגיל צעיר לסובלנות והכלה. אנחנו חייבים להוציא מהמחאה נגד האלימות את חברי הכנסת הערבים, שבעצמם נושאים באחריות גדולה לנושא. אנחנו חייבים לפעול יחד עם המדינה ולא נגדה. וכמובן חייבים לנתק כל הקשר פוליטי כדי שזו תהיה מחאה חברתית טהורה ומוצדקת.
 

עד שזה יקרה, המחאה תדעך ותיעלם או פשוט לא תצליח לייצר שום הזדהות ושום תמורה. במקום לחיות בשלום בחברה ללא אלימות וללא נשק, אנחנו, למרבה
האבסורד, יורים לעצמנו ברגל.