מדי שנה רועשת וגועשת התקשורת סביב סל התרופות, מה ייכנס ומה יישאר בחוץ, מי יחיה ומי ימות. מי יזכה לטיפול רפואי ומי יאלץ לשעבד את נכסיו ואת עתידו עבור כמה שנות חיים. המלחמה על סל הבריאות היא מלחמה שהמרוויחים היחידים ממנה הם יחצנים, לוביסטים ומאכערים הפועלים להכניס תרופה כזו ולא אחרת, בשמיכה שתמיד קצרה מדי.
הדיון האינסופי מרחיק אותנו מהשאלה הבסיסית: האם המדינה צריכה לספק לאזרחיה תרופות ומענה לכל המחלות? אם המדינה מחליטה לתת מענה לכל צורך, לכל מחלה ולכל דרישה, שתתכבד ותישא בהוצאות (הכבדות), מבלי לשחק בנדמה לי ומבלי למכור אשליות שהתרופה השנה מועמדת לסל, או שאולי בשנה הבאה יהיה לה תקצוב (במידה והחולה עוד יהיה בין החיים).
אם המדינה חושבת שהיא איננה יכולה לתת מענה מלא לכלל צרכי הטיפולים הרפואיים אלא מענה בסיסי בלבד, הגיע הזמן לעצור את המשחק הציני בחייהם של החולים ובני משפחותיהם ופשוט להגיד להם שהמדינה איננה יכולה לספק את כל צרכי הבריאות. שמי שיש לו – יחיה, ומי שאין לו – ימות. מי שיכול להרשות זאת, עדיף שיבטח את עצמו כראוי, כי המדינה לוקחת על עצמה רק טיפולים עד רמה מסוימת. במידה רבה, זה כמו לתת אקמול לחולה סרטן.
אין גבול לרפואה טובה ולכן אף מדינה בעולם לא יכולה לספק לאזרחיה את מלוא עלויות הבריאות. המדינה צריכה לעשות כמיטב יכולתה, אבל צריך להיות ברור לכולם שיש מוצר טוב יותר. הפתרון הוא לאפשר לציבור לרכוש ביטוח תרופות שאינן בסל הבריאות, כי תמיד יהיו כאלה. המדינה צריכה לתמוך בביטוח הזה ולעודד את רכישתו, למשל דרך הכרה ברכישה כהוצאה מוכרת.
המדינה צריכה לחייב את חברות התרופות להציע את התרופות שאינן נכללות בסל חינם לעשירונים הנמוכים שאין באפשרותם לרכוש את הביטוח. לא פופולרי להגיד זאת, אבל ביטוח הוא כלי קפיטליסטי להשגת יעדים סוציאליסטיים. אין דבר שוויוני יותר מביטוח, בו הרבה אנשים משלמים מעט כסף על מנת שמעט אנשים יקבלו הרבה כסף אם וכאשר יזדקקו לו.
המשחק השנתי של עוד כמה מיליונים לטובת תקציב הסל איננו נותן מענה אמיתי, וגורלם של אנשים לא יכול להיקבע על ידי רולטה אכזרית שמקבלת החלטות בהתאם לשיקולים שהיא עצמה קובעת. התקציב הקיים איננו נותן מענה ויש להכפיל, לשלש או לרבע את הכספים המופנים לתרופות ולטיפולים שבסל. הגיע הזמן שמדינת ישראל תקבל החלטה אמיצה ותציג בפני תושביה את המציאות. אי אפשר לשחק בחיי אדם.
תושבי ישראל, בעיקר הבריאים ביניהם, צריכים להבין שכשיגיעו למצב בו יזדקקו לתרופות יקרות, יהיה מאוחר מדי לצעוק ולדרוש. זה הזמן לצאת לרחובות ולדרוש את תקצוב סל הבריאות, כך שיכסה את כל התרופות הנדרשות, מבלי ליצור איפה ואיפה בין המחלות ולדון למוות את אלו שחלו במחלות שתרופותיהן (שוב) לא ייכנסו אל הסל.
הכותב הוא מומחה בתחום ביטוחי הבריאות והסיעוד ומדיניות בריאות
הדיון האינסופי מרחיק אותנו מהשאלה הבסיסית: האם המדינה צריכה לספק לאזרחיה תרופות ומענה לכל המחלות? אם המדינה מחליטה לתת מענה לכל צורך, לכל מחלה ולכל דרישה, שתתכבד ותישא בהוצאות (הכבדות), מבלי לשחק בנדמה לי ומבלי למכור אשליות שהתרופה השנה מועמדת לסל, או שאולי בשנה הבאה יהיה לה תקצוב (במידה והחולה עוד יהיה בין החיים).
אם המדינה חושבת שהיא איננה יכולה לתת מענה מלא לכלל צרכי הטיפולים הרפואיים אלא מענה בסיסי בלבד, הגיע הזמן לעצור את המשחק הציני בחייהם של החולים ובני משפחותיהם ופשוט להגיד להם שהמדינה איננה יכולה לספק את כל צרכי הבריאות. שמי שיש לו – יחיה, ומי שאין לו – ימות. מי שיכול להרשות זאת, עדיף שיבטח את עצמו כראוי, כי המדינה לוקחת על עצמה רק טיפולים עד רמה מסוימת. במידה רבה, זה כמו לתת אקמול לחולה סרטן.
אין גבול לרפואה טובה ולכן אף מדינה בעולם לא יכולה לספק לאזרחיה את מלוא עלויות הבריאות. המדינה צריכה לעשות כמיטב יכולתה, אבל צריך להיות ברור לכולם שיש מוצר טוב יותר. הפתרון הוא לאפשר לציבור לרכוש ביטוח תרופות שאינן בסל הבריאות, כי תמיד יהיו כאלה. המדינה צריכה לתמוך בביטוח הזה ולעודד את רכישתו, למשל דרך הכרה ברכישה כהוצאה מוכרת.
המדינה צריכה לחייב את חברות התרופות להציע את התרופות שאינן נכללות בסל חינם לעשירונים הנמוכים שאין באפשרותם לרכוש את הביטוח. לא פופולרי להגיד זאת, אבל ביטוח הוא כלי קפיטליסטי להשגת יעדים סוציאליסטיים. אין דבר שוויוני יותר מביטוח, בו הרבה אנשים משלמים מעט כסף על מנת שמעט אנשים יקבלו הרבה כסף אם וכאשר יזדקקו לו.
המשחק השנתי של עוד כמה מיליונים לטובת תקציב הסל איננו נותן מענה אמיתי, וגורלם של אנשים לא יכול להיקבע על ידי רולטה אכזרית שמקבלת החלטות בהתאם לשיקולים שהיא עצמה קובעת. התקציב הקיים איננו נותן מענה ויש להכפיל, לשלש או לרבע את הכספים המופנים לתרופות ולטיפולים שבסל. הגיע הזמן שמדינת ישראל תקבל החלטה אמיצה ותציג בפני תושביה את המציאות. אי אפשר לשחק בחיי אדם.
תושבי ישראל, בעיקר הבריאים ביניהם, צריכים להבין שכשיגיעו למצב בו יזדקקו לתרופות יקרות, יהיה מאוחר מדי לצעוק ולדרוש. זה הזמן לצאת לרחובות ולדרוש את תקצוב סל הבריאות, כך שיכסה את כל התרופות הנדרשות, מבלי ליצור איפה ואיפה בין המחלות ולדון למוות את אלו שחלו במחלות שתרופותיהן (שוב) לא ייכנסו אל הסל.
הכותב הוא מומחה בתחום ביטוחי הבריאות והסיעוד ומדיניות בריאות