טוב שיש מבוגר אחראי: באווירה הציבורית הקיימת, החלטת בג”ץ לדון בעתירה הבוחנת את השאלה אם אפשר להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על נבחר ציבור שנגדו הוגשו שלושה כתבי אישום, היא לא פחות מהחלטה אמיצה. נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות הייתה יכולה להיתלות בביטוי האומלל של היועץ המשפטי לממשלה ולדחות את העתירה על הסף בנימוק שמדובר ב”סוגיה תיאורטית לעת הזאת”, ולחזור הביתה בשלום.
אבל חיות סבורה שבית המשפט העליון הוא אחד משומרי הסף במשטר דמוקרטי. על הרקע הזה יתכנסו בשבוע הבא שלושה משופטי בית המשפט העליון לדון בעתירה שהגישו כ־70 אנשי אקדמיה, בכירים במערכת הביטחון ובתעשיית ההייטק, המבקשים מבית המשפט את המובן מאליו – לפרש את החוק, או לחלופין, להורות ליועץ המשפטי לממשלה לחוות את דעתו בסוגיה. במילים אחרות, הם מבקשים שבג”ץ יתפקד כמבוגר אחראי ויקבע מהן הנורמות הראויות הנגזרות מלשון החוק ומשיטת המשפט הישראלית.
לכאורה המבחן פשוט: צריך לשאול אם אפשר למנות אדם שהוגש נגדו כתב אישום בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים לרמטכ”ל, למפכ”ל, לנגיד בנק ישראל, לנשיא בית משפט או לנשיא מדינה (כפי שהציע השבוע גדעון סער), זאת לאחר שהלכת דרעי־פנחסי קבעה בעבר עיקרון משפטי שאינו משתמע לשתי פנים, ומתוך כך לגזור את התשובה.
בג"ץ. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
לא צריך להיות מומחה לפוליטיקה וממשל כדי להבין שהמערכת הפוליטית תקועה, ושהדמוקרטיה הישראלית נתונה ב”כשל שוק” ובתהליך מתקדם של קריסת מערכות, המחייב טיפול מציל חיים. בפוליטיקה, כמו בכלכלה ובבריאות, “כוחות השוק” ו”המערכת החיסונית” אמורים לשמש מנגנון טבעי לתיקון פגמים המתגלים מעת לעת. אבל כשהמכניזם חדל לתפקד, אין ברירה אלא להתערב.
הכדור היה בידיו של מנדלבליט. היה עליו לקבוע עמדה ביום שהגיש את כתבי האישום נגד נתניהו, אבל הוא העדיף לשחק על זמן ולגלגל את הסוגיה הלאה. עקרונית, גם בג”ץ היה יכול לנהוג בדרך דומה ובהתאם לעמדתם של משפטנים הסבורים שאין מקום להתערבות שיפוטית. אבל במציאות הפוליטית־ציבורית־משפטית בית המשפט העליון נדחק לפינה ולא יכול לחמוק מהדיון האקטואלי.
תומכיו של נתניהו טוענים כי התוצאה ידועה מראש. הם מאשימים את הנשיאה חיות בהטיה פוליטית, במינוי הרכב מצומצם של שלושה שופטים אקטיביסטים בעל גוון שמאלני והדרה מכוונת של שופטים שמרנים. ייתכן שטוב הייתה עושה חיות לו קבעה הרכב מורחב של שופטי בית המשפט העליון. כך או כך, השיח הפוליטי רק מוסיף דלק למנוע של ה־D9 המאיים על בג”ץ ומאיץ את מסע הדה־לגיטימציה נגדו. אגב, זו המורשת שהותירה אחריה שרת המשפטים איילת שקד, שהצמידה תוויות פוליטיות לשופטים מכהנים ולמועמדים לשפיטה, ובכך כרסמה באמון הציבורי בבית המשפט.
תהא התוצאה אשר תהא, נתניהו ירוויח מהדיון (בהנחה שינצח את סער בפריימריז). אם בג”ץ יגיע למסקנה שאין מקום להתערבות שיפוטית, נתניהו ישתמש בה כבתעודת כשרות. אם יאסור עליו, הדבר יוכיח את טענתו כי הוא נרדף ויעניק רוח גבית לתומכיו, ובראשם לשר המשפטים הסבור שלא חייבים לציית לבית המשפט. אבל בג”ץ לא חייב להיות נחרץ, הוא יכול לדחות את הדיון עד לאחר מועד הבחירות לכנסת ובכך להגביר את אי־הוודאות. הוא יכול להצהיר כי לנשיא המדינה שיקול דעת רחב ולגלגל את הכדור למגרשו של ראובן ריבלין, ובסמכותו לקבוע כי העם הוא הריבון והפוסק האחרון.
עם זאת, יש לקוות כי השופטים יאמצו את המשנה מפרקי אבות “וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִיש”, יסירו את עננת הספק ויכריעו ברוח דבריו של בן גוריון, שאמר כי אינו יודע מה העם רוצה אלא מה העם צריך.
