הנוכחות האמריקאית במזרח התיכון נגזרת מהחלטות ולא מנוכחות של מספר קטן של חיילים וכוחות ב"שום מקום", תוך סיכון עצמם מכוחות זרים וכוחות טרור. לפני מספר חודשים קמה צעקה בישראל על עזיבת נקודה בגבול בין סוריה לטורקיה על ידי מספר מאות חיילים אמריקאים, ואמרו כי ארה"ב "נטשה אותנו ואת ביבי". היו שייחסו זאת לכישלון המדיניות הישראלית, או לכל הפחות לכך שהאמריקאים בראשות טראמפ "לא סופרת אותנו יותר".
זה היה גיבוב של שטויות בהיבט הטקטי והאסטרטגי. מאז היציאה של החיילים האמריקאים מסוריה חיסל הצבא האמריקאי את מנהיג דאע"ש אל־בגדדי ואת איש הטרור הבינלאומי האיראני קאסם סולימאני. בנוסף, תקף הצבא האמריקאי לפני שבוע מהאוויר מטרות חשובות של שלוחי איראן בעיראק וגרם לכ־20 הרוגים.
ההחלטה על הוצאת החיילים האמריקאים מסוריה הייתה נכונה, ואינה מעידה על מה שההדיוטיות בתקשורת טוענים. כמה מאות חיילים שנמצאים במקום מרוחק, מוקפים בכוחות עוינים, נמצאים בסיכון מיותר. או שיש בשטח מסה קריטית של חיילים שיכולים להילחם בטרור ולהגן על עצמם, או שמוטב שלא יהיו שם. זה א'־ב' בטקטיקה. עם זאת, ניתן לבצע נוכחות בכל מקום בימינו, באמצעות כוח אווירי, כוחות קומנדו וכדומה. הנוכחות נגזרת מהחלטה.
כמובן שאסור להסיק מכך על המצב בישראל, כי לנו אין את העומק האסטרטגי שיש לאמריקאים. לחימה של האמריקאים במזרח התיכון נערכת במקום שנמצא במרחק אלפי קילומטרים מהתשתית החיונית האמריקאית, בעוד אנחנו נלחמים במרחק קילומטרים מהבית. לכן כאן הנוכחות של חיילים על הקרקע חיונית. אני מקווה שהמהלכים האמריקאיים האחרונים מצביעים על מגמה, ובאותה הזדמנות - גם מקווה שהדמוקרטים, שכבר החלו לבקר את המהלכים, לא יפריעו לפעילות.
הכותב הוא תא"ל במיל' וחבר בעמותת מבטחי ישראל