המחשבה על הרגעים האחרונים של דין שושני וסתיו הררי במעלית המוצפת מסרבת לצאת מראשיהם של רבים מאיתנו. בצדק. זה מוות נורא, שאפשר היה וצריך היה למנוע.
רוב האנשים נתפסים בעיקר לתפקוד הלקוי של מוקד החירום של המשטרה ומכבי האש, ומצביעים עליהם כעל הגורם לטרגדיה. זוהי הסתכלות שטחית על אירוע שצריך לתחקר לרוחב, לאורך ולעומק - כדי למנוע את האסון הבא.
בחוכמה שלאחר מעשה, יש לבחון את האירוע מכמה היבטים. ראשית, ההיבט התכנוני. כל מי שמכיר את הבניין וסביבתו יודע שמבחינה טופוגרפית מדובר במקום נמוך מאוד ביחס לסביבה, כזה שמנקז אליו באופן טבעי את מי הגשמים. מישהו נכשל בתכנון ההנדסי ולא נתן את דעתו על פתרונות ניקוז מתאימים, שיצליחו לבצע סניקה של כמות מים גדולה בזמן קצר. אולי היה מי ששם לב, אבל עבר על כך לסדר היום והעניק למקום טופס 4, כי אצה הדרך לאכלס את הבניין.
באשר לתפקוד כוחות הכיבוי וההצלה, צריך להיות גורם־על שייכנס לפעולה לקראת אירועי מזג אוויר סוערים, ייערך בקנה מידה גדול במטה חירום משולב, יקלוט את הפניות, יקבע את סדרי העדיפויות וישגר את צוותי החילוץ המתאימים לשטח. במטה כזה צריכים לעבוד בימי סערה עשרות מוקדנים מקצועיים, שיגיבו מהר על קריאות מצוקה.
השיטפון שפקד את תל אביב וגוש דן הוליד מבול של 1,600 פניות למוקדי החירום. חלק מהן בוודאי היו פניות חוזרות לגבי אותו אירוע. לו הייתה שיטה לנהל את הקריאות הללו בחוכמה, העומס בפועל היה יורד, ויעילות הטיפול הייתה משתפרת פלאים.
אבל מלבד הצד האופרטיבי, משתקפת מאירוע הטביעה במעלית בעיה נוספת, מדאיגה לא פחות. בכל בניין שבו מותקנת מעלית צריך להיות גורם אחד או יותר, העובר הדרכה לחילוץ אנשים התקועים בה. נשאלת השאלה, אם מישהו בבניין עבר הדרכה כזו, ואם כן, האם נעשה ניסיון לחילוץ ידני של הזוג מהמעלית?
חשוב לבדוק מה הדיירים בבניין עשו מלבד להזעיק את מכבי האש. האם זה מרב התושייה שיכלו לגייס? האם נעשה ניסיון לפרוץ את דלת המעלית לפני שהגיעו מים עד נפש, או להפעיל את הגלגלת הידנית מחדר המכונות של המעלית? האם מישהו במוקד הטכני של חברת המעלית ניסה להדריך את הפונים כיצד לחלץ את הזוג התקוע?
הרי אם גלגלת הכבלים הייתה מסובבת ידנית, די בכך שהמעלית הייתה עולה למעלה אפילו חצי קומה, כדי שמפלס המים יהיה נמוך יותר ויותיר לזוג חמצן לנשימה.
לפני כשני עשורים העביר חנן פורת ז"ל בכנסת את חוק "לא תעמוד על דם רעך". צריך לבדוק אם כל מי שנכחו במקום לא נקפו אצבע, מלבד האצבע המחייגת, כדי לנסות לחלץ את הזוג התקוע. צריך גם לבדוק אם בנסיבות העניין הזעקת כוחות החילוץ הייתה הפעולה הסבירה היחידה, או שמא עמדו להם אפשרויות נוספות שלא נוצלו.
שוברים את הכללים
בקשת החסינות של בנימין נתניהו התקבלה כצפוי במתקפה משולבת של בורות ודיס־אינפורמציה. השקר שחוזרים עליו שוב ושוב ולפיו רק אשמים מבקשים חסינות, הינו, כמובן, דמגוגיה צרופה. בקשת חסינות איננה הודאה באשמה, להפך. היא סוג של הגנה מקדמית הניתנת לחברי כנסת בשל היותם חשופים יותר מאחרים למסעות צלב ולדיס־אינפורמציה מכוונת המשפיעה על דעת הקהל ועל השופטים בירושלים, שהם לא רק שופטים אלא גם, ובעיקר, בני אדם המושפעים מהתקשורת ומהמילייה הפוליטי שלהם.
בהיעדר חסינות יכול בני גנץ להמשיך ולגלגל עיניים תכולות אל השמיים ולדרוש מראש הממשלה להוכיח את חפותו. אני רוצה להזכיר כאן שבמדינת שלטון החוק שלנו אדם הינו חף מפשע עד אשר תוכח אשמתו. נטל הראיה הינו על הפרקליטות, לא על הנאשם.
החסינות היא כלי הגנה ייחודי הניתן לחברי כנסת בתוקף תפקידם. זה נכון גם לגבי החסינות המהותית וגם לגבי החסינות הדיונית. האם חברי כנסת הינם מורמים מעם שזכו לפריבילגיה הגנתית כזו? מה עם מבחן בוזגלו, שואלים מאחזי העיניים והשקרנים השימושיים? אז לידיעת הציבור המסוחרר מרוב ספינים, שמעניק לנו בנדיבות הטלפרומפטר של גנץ - החסינות נועדה להעניק לחברי הכנסת את הסיכוי לזכות במשפט הוגן כמו בוזגלו.
כל רעיון החסינות נולד על רקע ההבנה שאנשים הנמצאים בחזית הפוליטית חשופים יותר מאזרחים מהשורה למשפט פוליטי ולא ענייני. הסכנה לכך גוברת כאשר מדובר בהאשמות תקדימיות. במצב כזה, הפיתוי של מערכת המשפט להשפיע פוליטית באמצעות אקטיביזם שיפוטי רק גובר.
ובאשר לגנץ, הייתה לי חיבה מסויגת אליו כמי שהחשבתי ליריב פוליטי הוגן. לאחר בקשת החסינות של נתניהו הוא "ירד לי מהעיניים", כמו שאומרים. דמגוגיה זולה אפשר לספוג בכל מערכת פוליטית. זה טבעה. צביעות לשמה היא כבר סיפור אחר. להציע לנתניהו לפנות את כיסאו כדי שיהיה לו זמן לנהל את משפטו? להביע תקווה שיצליח לטהר את שמו ואז יוכל לחזור לתפקידו? לא ידעתי שגנץ כל כך דואג לאינטרסים של נתניהו. אולי צריך לשקול לצרף אותו לצוות ההגנה.
ומהצביעות של גנץ במעבר ישיר להתנהלות התמוהה של אביגדור ליברמן, שכבר הודיע כי חברי סיעתו יתנגדו להענקת החסינות. זאת, בטרם התקיים דיון אחד בהליך שהוא מעין שיפוטי, שעל פי פסיקת בג"ץ אמורים לגשת אליו בלב פתוח ובנפש חפצה ולא עם עמדה מהבית.
אפילו הדרישה לקיים בכנסת היוצאת את הדיון בחסינות הינה כשלעצמה דרישה הזויה וצבועה, השוברת את כל כללי המשחק. הרי רק לא מזמן נדחה, בהסכמה כללית, הדיון בבקשת החסינות של חיים כץ, שקדמה לבקשתו של נתניהו. לכולם היה ברור שדיון ראשון על פי חוק החסינות החדש יחייב היערכות, קביעת כללי דיון, השלמת חומרים, זימון עדים, השמעת טיעוני המבקש וטיעוני היועץ המשפטי. ייתכן גם שיידרש הליך דומה במליאת הכנסת. היות שמדובר בהליך מעין שיפוטי, נדרשים חברי הכנסת להשתתף בכל הדיונים בעיצומה של מערכת בחירות, וזה לא ממש סביר.
אז מה השתנה בין בקשת החסינות של ח"כ חיים כץ לזו של נתניהו? ח"כ אבי ניסנקורן, יו"ר סיעת כחול לבן, הסביר: "נתניהו ביקש את החסינות בכנסת הנוכחית, אז מתבקש שהיא תדון בנושא". למה בדיוק? מה ההבדל? בכך שלביבי קוראים נתניהו ולא כץ? והרי ניסנקורן יודע היטב כי על פי החוק בקשת החסינות צריכה להיות מוגשת תוך 30 יום ממועד ההודעה על הגשת כתב אישום. הוא גם יודע שהחסינות תקפה רק בכנסת שבה היא נדונה. אז למה לו לשחק על פי הכללים אם הקולות של ליברמן מובטחים לכחול לבן בכנסת הנוכחית?
ניסנקורן לא מביא בחשבון שהודעת ליברמן עשויה לפסול את ההליך כולו, ולכן חסינות שתוסר - תוחזר. לפחות לדיון הוגן. מי ששובר את כללי המשחק בכנסת הנוכחית צריך לדעת שלא תהיה לו זכות מוסרית לטעון אחר כך נגד החוק הצרפתי, אם נתניהו ישיג גוש של 61 ויבקש לתקן את המעוות.