הפור נפל. ראש הממשלה בנימין נתניהו חצה את הרוביקון. לאחר התלבטות לא מבוטלת הוא הגיש בסוף השבוע שעבר בקשה ליו"ר הכנסת להענקת חסינות מהכנסת מפני העמדה לדין בכתב האישום התלוי ועומד נגדו בשלושה סעיפים של מרמה והפרת אמונים ובסעיף אחד של שוחד.
חסינות אולי תהיה פה - חוסן בוודאי שלא.
מוסד החסינות נולד באנגליה במאה ה־14, כאשר אחד מחברי הפרלמנט העלה הצעת חוק הפוגעת במלך, ונידון בשל כך לעונש מוות. הפרלמנט לחץ לבטל את גזר הדין, העונש בוטל ובעקבות המקרה נקבע כי כל עוד חבר פרלמנט פועל במסגרת תפקידו, למלך אין סמכות לנקוט נגדו צעדי ענישה. מאז זרמו הרבה מים בתמזה, ומדינות דמוקרטיות רבות אימצו את הגישה האנגלית.
חלקן, בהן גם ישראל, עשו צעד נוסף וקבעו חסינות דיונית "פרוצדורלית" לטובת חבר כנסת, גם בקשר לעבירות שאינן קשורות לביצוע תפקידו. בדברי ההסבר לחוק הישראלי, שחוקק כבר בשנות ה־50, הביאה חברת כנסת מטעם ועדת חוקה, חוק ומשפט דוגמה לכך. היא טענה כי אם עומדת להיערך בכנסת הצבעה קריטית שתשנה את דמותה של מדינת ישראל, וחבר כנסת מהאופוזיציה בדיוק עושה את דרכו מתל אביב למשכן הכנסת בירושלים כדי להשתתף בהצבעה, יש חשש, לפחות תיאורטי, ששוטר תנועה שיישלח על ידי השלטון יעצור אותו בדרך בגין עבירת תנועה שאיננה קשורה למילוי תפקידו, ובכך ימנע את השתתפותו בהצבעה, ואולי גם את קבלת ההחלטה.
החוק קבע אז כי החסינות מוענקת אוטומטית והיועץ המשפטי רשאי לבקש מוועדת הכנסת להסיר אותה.
ב־2005 שונה החוק ונקבע בו כי החסינות איננה מוענקת אוטומטית. אם חבר הכנסת יחפוץ בה, עליו לבקש את החסינות מוועדת הכנסת ומהכנסת. בנוסף, קבע אז המחוקק מהן העילות המאפשרות קבלת חסינות. לי לא ידוע על מקרה שבו ראש הרשות המבצעת במדינה דמוקרטית כלשהי ביקש חסינות, להבדיל ממדינות לא דמוקרטיות שבהן שליטים טוטליטריים ביקשו גם ביקשו חסינות בשל פשעים חמורים שביצעו בעת כהונתם, או קודם לכן.
ראש הממשלה טען שתפרו לו תיק. היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ביטל את דבריו, ואף הדגיש כי בשימוע טענה כזו כלל וכלל לא עלתה.
נתניהו לקח סיכון לא מבוטל כשהחליט לבקש את החסינות, ורק העתיד יוכיח אם הסיכון היה כדאי. עצם בקשת החסינות עלולה לפגוע בו מבחינה פוליטית, משום שכך הוא נחזה בעיני רבים כמי שנאחז ב"קרנות המזבח" על מנת למלט את עצמו מאימת הדין. בנוסף, לפחות בכנסת הנוכחית - ועל פי הסקרים גם בכנסת הבאה - לא יהיה לו רוב לבקשת החסינות.
קל וחומר כאשר הוא התחייב בצורה מפורשת בפני מצלמות הטלוויזיה לא לעסוק בעניין החסינות. על פניו התחייבותו מופרת.
# # #
בקשת החסינות מתחילה בהליך מעין שיפוטי בוועדת הכנסת, שלצורך העניין מתכנסת לדיון בבקשתו של חבר הכנסת ומהווה סוג של בית משפט. חבר הכנסת צריך לנמק בפנייתו מהן העילות שבגללן הוא מבקש את החסינות ומותר לו להיעזר בעורכי דין שיציגו את עמדתו. ההליך דומה לדיון בסנאט האמריקאי בקשר להדחת הנשיא, אלא שבישראל מי שמנהל את הדיון הוא לא נשיא בית משפט העליון כמו בארצות הברית, אלא יו"ר ועדת הכנסת.
חברי הכנסת נדרשים לפעול כשופטים ולהקשיב היטב לנימוקים ולהחליט לגופו של עניין, ולא על פי השקפתם הפוליטית, עם כל הקושי הכרוך בכך - והקושי קיים.
להבדיל מבית המשפט, בשימוע בוועדת הכנסת נהוג שאין עדים ואין חקירת עדים. עורכי הדין של נתניהו ביקשו לזמן עדים לוועדת הכנסת, אך מנדלבליט דחה את בקשתם.
בשל זמניותה של הכנסת הנוכחית ובשל הבחירות שעומדות להתקיים במרץ, לא הוקמו רוב ועדות הכנסת. כעת מבקשת סיעת כחול לבן להקים את ועדת הכנסת על מנת שעניין חסינותו של נתניהו - וגם של שר הרווחה לשעבר חיים כץ - לא יעבור לכנסת הבאה, אלא יוכרע כבר בכנסת הזו.
אלא שהעניין לא כל כך פשוט. ראשית, משום שלצורך העניין נדרשת הסכמתו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, שהוא חבר סיעתו של ראש הממשלה. בוודאי שאין לו עניין בשלב הזה לדון בחסינותו של נתניהו. על התנגדותו, אם תהיה, אפשר יהיה להתגבר באמצעות עתירה לבג"ץ או על ידי החלפתו, כפי שמאיימים בכחול לבן.
נוסף לכך דרושה גם חוות דעתו של היועץ המשפטי של הכנסת, איל ינון, בשאלה האם ראוי ונכון לדון בהענקת החסינות של נתניהו בכנסת שאיננה מתפקדת במלואה. אגב, גם על חוות דעתו של היועץ המשפטי של הכנסת, תהא אשר תהא, ניתן לעתור לבג"ץ, והחלטת בית המשפט בעניין זה תהיה סופית ומחייבת.
בינתיים חוות דעתו של היועץ המשפטי של הכנסת היא שאין מניעה להקים את ועדת הכנסת עכשיו. לשם כך הוא מסתמך גם על לשון החוק, הקובע כי הדיון בחסינות יתקיים בהקדם.
חוות הדעת גררה ביקורת משמעותית על ינון, לכאורה בשל ניגוד עניינים (בת זוגו היא בכירה בפרקליטות שמעורבת בתיקי נתניהו). אם כי בשאלה הפרוצדורלית אין ניגוד עניינים.
אם בכל זאת תיפול החלטה לדון בכנסת הנוכחית בעניין חסינותו של נתניהו, ככל הנראה הכנסת לא תעניק לו אותה, ואז ייצא שכרו בהפסדו. אם יצליח ראש הממשלה באמצעות מהלכים שונים למשוך את הדיון בחסינות עד לאחר הבחירות וכינונה של הכנסת הבאה, ואם יצליח להשיג רוב לאחר הבחירות הבאות, כי אז הסיכון שנטל לעצמו היה כדאי. ימים יגידו.
ראוי לציין כי כשמגיעה אל חברי ועדת הכנסת בקשה להענקת חסינות, הם פועלים כבית דין וחלים עליהם הכללים בהתאם. ב־1993 ח"כ רפאל פנחסי מש"ס ביקש חסינות בקשר לכתב אישום שהוגש נגדו, אך ועדת הכנסת סירבה להעניק לו את מבוקשו. הוא עתר לבג"ץ בעילה שוועדת הכנסת קבעה עמדה פוליטית ולא שיפוטית. נשיא העליון פרופ' אהרן ברק פסק לטובתו והחלטת ועדת הכנסת בוטלה. באותו בג"ץ הוזהרו חברי הכנסת מאמירות פומביות שיש בהן דעה מוגמרת טרם הדיון.
בג"ץ זה צריך לעמוד לנגד עיניהם של חברי הכנסת מהסיעות השונות, ובעיקר של חברי כחול לבן וישראל ביתנו. משום שאמירות כלליות שלפיהן כל הסיעה תצביע נגד מתן החסינות מעידות לכאורה על הכרעה פוליטית ולא על הכרעה משפטית.