במשקפיים היסטוריים: יש לי בעיה אידיאולוגית קשה עם "תוכנית המאה" בשל העובדה שהיא פותחת פתח, ולו קלוש ביותר, לכינונה של מדינה עוינת בלב לבה של ארץ ישראל. עם זאת, אני מודע לגודל ההישג המדיני שבבסיס ההצעה. מדובר בקפיצת דרך מדינית חסרת תקדים.
אי אפשר להתעלם מכך שמדובר בתוכנית האמריקאית הראשונה אי פעם שאינה מנסה לכפות על ישראל הר כגיגית, עם תנאים המסכנים את קיומה. להפך, היא מציעה מתווה שניכר בו המאמץ לקחת בחשבון את צרכיה הביטחוניים של ישראל ואת זכויותיו ההיסטוריות והדתיות של העם היהודי על ארץ ישראל.
ההסתכלות על האירוע במשקפיים היסטוריים היא טבעית. האנלוגיה ההולמת אותו יותר מהכרת הנשיא הארי טרומן בישראל, כפי שהציע בנימין נתניהו בנאומו, היא הצהרת בלפור. בשני המקרים מדובר במסמך מדיני של מעצמת־העל התקופתית - אז האימפריה הבריטית וכיום ארה"ב - שיש בו הכרה מהפכנית בזכויות העם היהודי ותרומה משמעותית לחזון הציוני.
הדמיון נוגע גם לאספקטים נוספים: הלורד בלפור בזמנו כמו דונלד טראמפ בימינו היה דמות שנוייה במחלוקת בארצו. חלק מיהדות אנגליה בראשות השר אדווין מונטגיו התנגד להצהרה, אבל נוצרים אוהבי ישראל תמכו בה. הצהרת בלפור סטתה באופן ניכר מהשיח המקובל בדיפלומטיה הבינלאומית ובמשרד החוץ הבריטי, ועל אף חד־צדדיותה ותלישותה, בעיקר לנוכח העובדה שהיהודים היוו מיעוט קטן בארץ ישראל באותה עת, הפכה לימים לבסיס המדיני להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
# # #
גם אם אתה מתנגד להקמת מדינה ערבית נוספת בין הירדן לים, על 70% מיהודה ושומרון, עדיין אתה יכול להזדהות עם ביטויי ההוקרה והתודה שהרעיף נתניהו בצדק על הנשיא טראמפ ועל הצוות שהכין את התוכנית. ההתייחסות לתוכנית כבסיס למשא ומתן מקובלת על חלקים בימין ובעולם הערבי. התגובה הערבית המפתיעה של סעודיה, מצרים ומדינות המפרץ, מצביעה על עבודת הכנה רצינית של הצוות האמריקאי.
נוסף להישג המדיני, אי אפשר להתעלם גם מההישג הפוליטי של נתניהו מול יריבו, "השני" או "הגנרל" כתאריו בפי נשיא ארה"ב.
מלכודו של גנץ היה בולט לעין, חרף המאמצים המגושמים של התקשורת להציג סימטריה בינו לבין נתניהו. גנץ, שהתבטא לפני כחודש נגד הצגתה של התוכנית לפני הבחירות, שינה את עמדתו לפני כשבועיים ודרש במפגיע להשיקה מיד, "כי יש שינוי נסיבות שאינו מאפשר את דחיית הצגתה". על כך נאמר: "כרה בור ויחפרהו".
גנץ חשב כי הצגת התוכנית לפני הבחירות תביך את נתניהו. כך מצא את עצמו נשאב אל בולען הדבש כשהגיע לוושינגטון והמחיש לציבור הישראלי את פער המעמד והיכולות העצום בינו לבין נתניהו. גם הגעתו לוושינגטון הייתה רצופה זגזוגים. תחילה הוא ננזף קשות על ידי הקוקפיט בשל היענותו הנמהרת להזמנה האמריקאית, ביטל את הסכמתו לנסיעה ואז שב וחזר בו - מה שגרם לו להיראות כמו יובל המבולבל. נתניהו, לעומתו, נראה למחרת באירוע ההיסטורי של השקת התוכנית כמו הודיני.
נתניהו אומנם אינו קוסם, אבל הוא בהחלט מדינאי־על בקנה מידה עולמי, היודע לרתום את מעמדו הבינלאומי למען עמו וארצו, וההבדל בינו לבין גנץ? שמיים וארץ. האופן הפתטי שבו התקשורת ניסתה לטייח את הפערים, באמצעות ניפוח צילום הפגישה הנפרדת של גנץ עם הנשיא טראמפ, נראה על רקע הנסיבות נלעג אפילו יותר מהסלפי המפורסם של אורן חזן עם הנשיא האמריקאי.
זמן לקבוע גורלות
בחוק מ־1967 הוסמכה ממשלת ישראל להחיל בצו את החוק והמשפט הישראלי על כל חבל ארץ בתחומי יהודה ושומרון. לכן אין כל צורך בחקיקה נוספת כדי להחיל את הריבונות בבקעה וביו"ש. לכל היותר רצוי שהחלטת ממשלה תובא לידיעת הכנסת בהודעה ממשלתית ובתום דיון תאשר הכנסת את הודעת הממשלה. רצוי, אבל לא הכרחי. עם זאת, ישראל ביתנו כבר הודיעה שתתמוך בכל סיפוח. סביר להניח שלפחות חלק מחברי כחול לבן יתמכו גם כן. תהיה זאת טעות היסטורית לא להביא את החלת החוק על הבקעה והיישובים לאישור הממשלה כבר בשבוע הקרוב.
נתניהו גזר גזירה שווה בין החלת החוק בעקבות תוכנית טראמפ להכרזת העצמאות בעקבות הכרת טרומן. הלחצים על בן־גוריון להימנע מהכרזה על הקמת המדינה היו חזקים לאין ערוך מהלחצים הפנימיים והחיצוניים לדחות את החלת הריבונות עד לאחר הבחירות. לו בן־גוריון היה דוחה את ההכרזה, ייתכן שהיא כלל לא הייתה באה לעולם. דחיית החלת הריבונות כרגע מסוכנת ועלולה להמית את הרך הנולד. זה הרגע למנהיגות. זה הרגע שאולי יקבע גורלות הן לטווח של חודש והן לטווח של דורות.
הבעיה עם היבא
אינני יוצא בתופים ובמחולות לרגל פסילת מועמדותה לכנסת של היבא יזבק בוועדת הבחירות. היא לא נפסלה בשל עמדותיה, אלא כי היא קצת יותר ישרה ואולי קצת פחות מנוסה מחבריה ברשימה המשותפת. גם חברי חד"ש, המתונה כביכול, הניפו ידיים בהזדהות עם אנשי החזית העממית ששפכו דם יהודי לרוב, התנגדו להכרזה על חיזבאללה כארגון טרור, ביקרו בכלא מחבלים שרצחו יהודים וסירבו לגנות פיגועים נגד חיילי צה"ל. אחמד טיבי כינה את הרמטכ"ל רוצח, וחגג את שחרורו של רוצח שהרג בדם קר ערבי שהיה חשוד בסיוע לישראל.
הבעיה האמיתית שלנו איננה יזבק. לסחורה הפוליטית הבזויה שהיא מוכרת יש קונים. אם תורחק, יבואו במקומה אחרים. בדיוק כשם שהיא נכנסה בזריזות למשבצת של עזמי בשארה וחנין זועבי. הבעיה שלנו היא הציבור שבוחר בה ובחבריה. השאלה איננה אם יזבק תסולק, אלא האם צריך לאפשר למי שהיא מייצגת, לבחור לכנסת ולהשפיע על גורלה של המדינה היהודית - שאליה הם מתייחסים כאויב.
אי אפשר להתעלם מהעובדה ש"עסקת המאה" היא הישג מדיני חשוב | דעה
מלבד ההישג המדיני, אי אפשר להתעלם מההישג הפוליטי של נתניהו. עכשיו הגיע הרגע שלו לגלות מנהיגות ולהחיל את הריבונות. ומדוע אינני שמח על פסילתה של יזבק
