פרשת השופטת אתי כרייף מביכה לכל הפחות, אך מעבר לכך, היא מדיפה ריח רע המעלה חשד לכאורה לפלילים. האם ייתכן ששופטים בישראל מתמנים הודות למערכות יחסים אינטימיות וקשרים אישיים? האדמה הייתה צריכה לרעוד. מערכת משפט תקינה היא נשמת אפה של חברה דמוקרטית, ללא משפט וללא דין צדק היא אינה יכולה להתקיים.
מערכת היחסים של השופטת כרייף עם יו”ר לשכת עורכי הדין לשעבר אפי נוה, שלכאורה קידם את מינויה בוועדה למינוי שופטים, אמורה להתברר בהליך משפטי, בכפוף לשימוע. אבל אין בכך די. גם מערכת היחסים בינה לבין שר האוצר משה כחלון חייבת להתבהר. כחלון לא יכול להתעטף בשתיקה. כמי שזכה בכרטיס חבר בוועדה היוקרתית והחשובה למינוי שופטים, מכוח היותו נבחר ציבור, אין לו פריבילגיה לפרוש בשקט מהחיים הפוליטיים. עליו לספק הסברים.
גם שרת המשפטים לשעבר איילת שקד חייבת דין וחשבון על התנהלות הוועדה בראשותה. שקד, שביקשה לחולל מהפכה, “להזיז את הגבינה” ולנער את המערכת כדי לקדם אג’נדה שמרנית במערכת המשפט, מצטיירת כמי שלא בררה אמצעים. היא זיהתה כי נוה הכוחני הוא האיש “לגנוב איתו סוסים” ובכך הזדהמה המערכת בדפוסים פוליטיים קלוקלים שבהם אינטרסים, חנופה וקשרים הם דרך המלך לקידום. כל אלה כשלעצמם צריכים לעורר ספק אם ראוי ששקד תשוב לכהן כשרת משפטים.
המקרה של כרייף אינו הכתם היחידי על גלימתה של מערכת המשפט. היו בעבר מקרים של שופטים שסרחו ממש: שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע, דן כהן, הורשע בקבלת שוחד ובמרמה לאחר שנמלט לפרו והוסגר; נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, יצחק כהן, הורשע בהטרדה מינית; שופטת בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה, הילה כהן, הודחה לאחר שהתברר כי פברקה פרוטוקולים. באחרונה שבה לכס השיפוט השופטת רונית פוזננסקי־כץ לאחר שננזפה בעקבות פרשת המסרונים. מצד אחד אפשר לטעון כי האירועים האמורים הם רק קצה הקרחון של הכשלים שנחשפו במערכת המשפט. מהצד האחר דווקא מיעוט המקרים יכול ללמד שמדובר ביוצאי דופן.
כך או כך, בית המשפט ער לחולשותיו ולכן פיתח דוקטרינה של “השופט המקצועי”. היטיבו לבטא אותה שופט העליון יצחק עמית, שדחה לפני כשנתיים עתירה בעניין מינויו של נוה כחבר בוועדה למינוי שופטים, באומרו כי “שופט הוא בן אדם ולא מלאך. אך על כס השיפוט, השופט לומד כיצד ‘לנטרל’ רעשים חיצוניים”; והנשיאה לשעבר מרים נאור, שאמרה כי חברי הוועדה למינוי שופטים “אינם מריונטות” וכי הם שוקלים אך ורק מי המועמדים המתאימים ביותר לשיפוט.
על דבריה הנוקבים של נאור מוטל היום צל כבד, ולמרבה הצער, דווקא דבריו של עמית זוכים לחיזוק. אכן שופטים אינם מלאכים. ולכן הגיע הזמן לשנות את “שיטת השקשוקה” של מינוי השופטים (שנחשפה בעבר בתחקיר התוכנית “עובדה”). זה חייב להיעשות במידתיות, בזהירות וללא התלהמות. לא צריך לנקוט צעדים קיצוניים כמאמר המנון האינטרנציונל “עוֹלָם יָשָן עָדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה”, אדרבא, הקלקולים שנחשפו הם הזדמנות לחשוב מחדש על הרכב חברי הוועדה לבחירת שופטים, ודרך מינוים.
ייתכן שצריך להוסיף חברים לוועדה, או לבטל השתתפות של חלק מנושאי התפקידים ואולי גם לשקול לחשוף את פרוטוקול הדיונים. על נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות (ולא שר המשפטים הלעומתי) להוביל את הרפורמה. טוב תעשה אם תפקיד את המלאכה בידי ועדה בלתי תלויה שהחברים בה יהיו שופטים בדימוס, משפטנים בכירים, אנשי אקדמיה ושרי משפטים לשעבר. בשל מראית פני הצדק, נטל ההוכחה מוטל על כתפיה.