מבין כל הכשלים בקמפיין של כחול לבן, אחד בולט מעל כולם: קמפיין ההסברה. האם הציבור הישראלי מכיר את התוכנית של כחול לבן בנוגע למחירי הדיור ויוקר המחיה? ומה בנוגע למדיניות החוץ של בני גנץ, ששמח לאמץ את עסקת המאה שרקמו ג׳ראד קושנר ונתניהו. כיצד לפיד יסתדר עם החרדים? או בוגי וגבי עם הערבים?
שלושת הרמטכל"ים ויאיר לפיד לקחו את כל הנושאים החשובים וזרקו אותם לפח. שלושה רמטכלי״ים, שלושה כתבי אישום, שלוש מערכות בחירות, קמפיין ארוך ומייגע ומעל לשנה ללא ממשלה יציבה, והסיפור בסוף חזר להיות "רק לא ביבי". לכן, הכתובת הייתה על הקיר.
הציבור הגדול (המוערך בכ-20 מנדטים) שתומך באג'נדה האנטי-ביביסטית, שדורש שינוי בכל מערכת בחירות בעשור האחרון וזוכה לייצוג תקשורתי מכובד, מנותק מהרוב. תומכי המרכז-שמאל בישראל צריכים לעשות חשבון נפש. נציגיהם רצו מהסיבות הלא נכונות וכשלו פעם נוספת.
כשמשווים בין הרצוג לנתניהו, או בין בני לביבי, זה אפילו לא כוחות. התומך הנלהב ביותר של גנץ, לא מתקרב בהערצתו לביביסט המעורער, שמנהל מאבק פנימי-מוסרי עמוק עם המחשבה שמנהיגו יועמד לדין בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים. כשיאיר לפיד, שהיה מועמד לראשות הממשלה ברוטציה עד לא מזמן, מעלה פוסט שעתיים לפני סגירת הקלפיות וקובע: ״הבחירות יוכרעו בתל אביב״ - הוא מוכיח שאין אלטרנטיבה אמיתית לנתניהו, ואף פעם לא באמת הייתה. הרי ממתי הבחירות הוכרעו בתל אביב הידועה בכינויה ׳מעוז השמאל׳?
אחרי שנה מלאת ברפש ועלבון לפוליטיקה הישראלית, ההכרעה והמסקנה ברורה: השנאה תמיד תפסיד בבחירות.
--