השיעור החשוב ביותר שמלמדת אותנו הקורונה הוא שהיא לא מפלה איש. בשביל הנגיף כולנו שווים. ולצערנו, הקורונה תוקפת גם ילדים בכל הצבעים, בכל המינים, בכל הדתות - גבוהים או נמוכים, שמנים או רזים וממש לא משנה מהו צבע עורם.
אומרים לנו, ובצדק, שכולנו צריכים לנקוט אמצעי זהירות, מבוגרים כצעירים וגם ילדים, אז איך יכול להיות שהתקנות שמוציאה הממשלה מאפשרות יציאה החוצה לצורך תפילה בלי הגבלה של מרחק מהבית, ואילו על ילדים בכלל, ולילדים עם צרכים מיוחדים בפרט, שהשהייה בבית קשה להם במיוחד, היא אוסרת על יציאה מהבית מעבר למרחק של 100 מטר ואוסרת על כל עיסוק בספורט או שהייה בשטח פתוח רחוק מכל אדם.
נראה שמי שקיבל את ההחלטה האומללה לא להחריג ילדים, לא ממש מבין את הצרכים של ילדים, ובפרט כאלה עם צרכים מיוחדים, לא מבין את המשמעות של להיות כלוא בבית. כשם שהתפילה במניין חשובה לציבור המאמין, האוורור והעיסוק בספורט הם צרכים חיוניים, כמו אוויר לנשימה. אני קוראת לממשלת ישראל להחריג ומיד את הילדים, ובפרט ילדים עם צרכים מיוחדים.
הכותבת היא מנכ״ל קרן ילדי ישראל