הימים האחרונים עוררו בי זיכרונות ילדות ממשחק שנהגנו לשחק בכל מיני מפגשים חברתיים. קוראים לו משחק הכיסאות, ובמהלכו מתנגנת מוזיקה, המשתתפים רצים סביב כיסאות שמספרם קטן ממספר המשתתפים, ובכל פעם שהמוזיקה נפסקת כולם תופסים מקומות ישיבה ושחקן אחד נושר, עד שהאחרון התופס את הכיסא הוא היחיד שנותר ומוכתר המנצח. רק שנוסטלגיה לחוד ומציאות לחוד.
מושב יו”ר הכנסת הפך למבוקש יותר ממושב החרבות המככב בסדרה “משחקי הכס”. איבה, אולטימטום, איומים, התבצרות ותוכחה השתלטו על האוחז בכס, כאילו בעורקיו זורם דם כחול והוא נולד לתפקיד. יולי אדלשטיין הוא אדם מכובד ועתיר זכויות, אסיר ציון לשעבר, הנאמן ותורם רבות למדינת ישראל. שבע שנים טובות שהוא כיהן בתפקיד השלישי בדרגתו במדינה, אך בימים האחרונים הוא רמס כל חלקה טובה בזירה הדמוקרטית. ראוי ומכובד היה אילו דברים היו נעשים אחרת ומר אדלשטיין היה מנהל את צעדיו באותה אצילות שבה התנהל עד היום.
את הסיבוב השני למשחק המדובר אקדיש לחבר’ה הצעירים שהמדינה עשתה שמיניות באוויר בכדי להביא אותם לארץ מדרום אמריקה. מעבר לתרומה הכספית, נכונות חברת אל על להטיס אותם בחינם לארץ ומאמצי משרד החוץ לאתרם, הם היו צריכים להירשם על מנת להבטיח את מקומם במטוס. אך כרגיל, היו כאלו שנרשמו לטיסה, ואחרים שעלו עליה מבלי שנרשמו ותפסו את מושבם. 23 צעירים שכן נרשמו נותרו בדרום אמריקה, אם כי חולצו משם מאז, בעוד אלו שהגיעו לישראל עשו צחוק מכולנו: לא מוכנים להתחייב להישאר בבידוד, “השתעלו” על צוות הדיילים וביקורת הגבולות, והתנהגו כאילו זו חובת המדינה לתת להם את מבוקשם, כאילו חייבים להם משהו. לא ברור כמה מדינות עשו זאת עבור אזרחיהן, אבל הם חושבים שמגיע להם.
לסיבוב הגמר הגיעו אלו הנוגעים ללבי במיוחד: הקשישים בבתי האבות. אוכלוסייה מבוגרת, אנשים חולים וחלשים החיים בבית אבות שנים רבות. זהו ביתם ומבצרם. אך המדינה החליטה כי עליהם לפנות את מושבם לטובת אכלוסם בחולי קורונה במקומם. כאילו שאין יותר מלונות ריקים או אכסניות בהם אפשר לשכן את חולי הקורונה. מדוע לגעת באוכלוסייה המבוגרת, אלו ששגרה היא קיומם? כל שינוי עלול להחמיר את מצבם העדין גם ככה.
אילו היו אלו הוריכם, הייתם מאפשרים לקרוע אותם ממיטתם ומסביבתם המוכרת והמגינה ומאפשרים את תלישתם למקום זר? מעבר לעובדה שהם מבודדים ואין אפשרות לבקר אותם בשל הסכנה שייחשפו לנגיפים, כעת רוצים להעביר אותם למקום אחר, על כל המשתמע מכך. במילים אחרות, המסר לאוכלוסייה המבוגרת הוא אותו מסר כמו באיטליה, אם אתה מבוגר מגיל 60, חייך אינם שווים. המדינה לא תציל אותך כי אתה לא שווה הצלה.
בימים רגילים היינו מציינים בשבוע שעבר את יום המעשים הטובים. אז היינו עדים לאנשים טובים שבאים לסייע לקשישים, לחולים ולנזקקים. אנשים שהיו מסיידים את ביתם, שותלים פרחים בערוגות, שרים להם שירים ומנעימים את זמנם. אז במקום לחלק ממתקים ושקיות חטיפים, פשוט תעשו מעשה טוב: תשאירו את הקשישים במקומם. תנו להם את הכבוד שמגיע להם.
כל השאר, תפנימו: גם במשחק כמו משחק הכיסאות יש כללים, שאותם יש לכבד. כשמישהו קיבל זכות על כיסאו, לא דוחפים אותו משם ומתבצרים במקומו בכוחניות. ככה מפסידים במשחק, אבל לא רק, ככה מפסידים גם בחיים.