רבים תוהים אם ראש הממשלה בנימין נתניהו יקיים את התחייבותו וכשתקום ממשלת רוטציה יפנה את כיסאו באוקטובר 2021 לטובת בני גנץ. אני מאמין שזה יקרה, ובעוד שנה וחצי נראה את ממשלת הרוטציה השנייה בתולדות ישראל.
לאחר הבחירות ב־1984 התברר כי מפלגת הליכוד בראשות יצחק שמיר זכתה ב־41 מנדטים, והמערך בראשות שמעון פרס קיבלה 44 מנדטים. בשל היעדר אפשרות להקים ממשלה על ידי אחד הצדדים, מתווכים שונים הצליחו לשכנע את פרס ושמיר לחלק את תקופת כהונתה של הממשלה לשניים - בחלק הראשון יהיה פרס ראש הממשלה, ואחר כך הוא יתפטר מכהונתו ויצחק שמיר יכהן בתפקיד.
בזיכרונותיו כתב שמיר כי רבים ממקורביו לחצו עליו לא להסכים לכך שפרס יכהן ראשון בתפקיד. הם טענו שכשיגיע זמנו לפנות את כיסאו, פרס יימנע מכך. שמיר החליט לקחת את הסיכון, והסכים לתנאי הרוטציה. ב־1986, כשהגיעה העת לחילופים, הופעלו על פרס לחצים רבים מצד מקורביו שלא לפנות את מקומו. פרס התלבט, ולבסוף החליט למלא את חלקו בהסכם. הוא פינה את מקומו לשמיר והפך לשר החוץ בממשלתו.
בשל חוסר האמון הבסיסי ששורר בין בנימין נתניהו לבני גנץ, נראה כי הסדר הרוטציה יעוגן בחקיקה במסגרת הוראת שעה, שתקבע מראש את המועד המוסכם לחילופים. שני האישים יושבעו לכהונתם באותו יום, וכמצנח רזרבי ייקבע בחוק שאם נתניהו יתחכם ויכריז על בחירות או ימצא דרך מתוחכמת אחרת לפזר את הכנסת, יכהן גנץ כראש הממשלה בתקופת ממשלת המעבר.
במסגרת הוראת שעה, מתכוונות שתי הסיעות לאפשר לנתניהו לכהן בממשלה עם כתב האישום, וזאת למרות "הלכת דרעי ופנחסי", שאינה מאפשרת לשר עם כתב אישום לכהן בממשלה.
במילייה המשפטי נוהגים לומר שמצבים בעייתיים יוצרים חקיקה בעייתית, ואכן השינויים הנדרשים בחוק יסוד "הממשלה" על מנת לאפשר את ממשלת הרוטציה, הם שינויים בעייתיים. אולם השינוי המתבקש, אם ייעשה במסגרת הוראת השעה, שווה בנזק המלך, משום שהאלטרנטיבה היחידה היא בחירות רביעיות. וזו אינה יכולה להיות אופציה.
ניגוד עניינים מובהק
ח"כ יולי אדלשטיין, עד לאחרונה יו"ר הכנסת הממלכתי, הטיל רבב בדמוקרטיה הישראלית כשסירב למלא אחר פסק דין של בית המשפט העליון, שציווה עליו לכנס את מליאת הכנסת על מנת לבחור יו"ר במקומו.
לא זכור בציבוריות הישראלית שנבחר ציבור סירב להישמע לפסק דין של בית משפט, קל וחומר לבית המשפט העליון, גם כשהייתה לו ביקורת עליו ושאותה הוא לא היסס להשמיע. בנסיבות אחרות, אזרח מן השורה היה עומד לדין על עבירה של ביזיון בית המשפט.
אך גם המעשה הזה לא מוטט את הדמוקרטיה הישראלית. למרות ניסיונותיו לחבל בהליך, תוך זמן קצר בחרה הכנסת יו"ר אחר תחתיו והוא גורש מהעיר בבושת פנים.
כנראה שלבושה ולחוצפה אין גבול, משום שבמסגרת המשא ומתן הקואליציוני על ממשלת הרוטציה בין כחול לבן לבין הליכוד, ביקש אדלשטיין לשוב לכהונתו. עם התעקשותה של כחול לבן הוא העמיד תנאי אחר: לקבל את תיק החוץ בתמורה לוויתור על התפקיד.
בעת כתיבת שורות אלו מסתמן שיו"ר הכנסת יהיה יריב לוין. אני מאמין שלוין, שבאופן אידיאולוגי מבקש לבצע שינויים במערכת המשפט שרובם אינם לטעמי, לא היה מעז להפר פסק דין של בית המשפט העליון גם אם היה יו"ר הכנסת באותה עת וגם אם פסק הדין היה כולו נגדו.
הוא היה מוחה ומבקר את פסק הדין, אך היה מבצע אותו. קל היה לו להביע את דעתו ולתת עצות לאדלשטיין מהפוזיציה של שר התיירות, שממש איננה מחייבת כמו תפקיד יו"ר הכנסת.
ועוד דבר אחד. עניינו של פסק הדין שאותו הפר אדלשטיין היה החלטת השופטים לכנס את מליאת הכנסת בהתאם לרצון רוב חברי הכנסת. אדלשטיין עמד באופן המובהק ביותר במצב של ניגוד עניינים, וספק אם היה מותר לו משפטית לדון בכך. עדיף היה שיעביר את הישיבה לניהולו של חבר כנסת אחר מסיעתו.
[email protected]