בימים אלה של ישיבה מאחורי חומה ובריח, ימים של הסתגרות וריחוק חברתי, ראוי לעסוק בחשבון נפש. להרהר בשאלות כיצד יתנהלו חיינו לאחר שיוסר המצור מעל חומות בתינו, וכיצד ננהג איש ברעהו כאשר נשוב ונשאף מלוא ריאותינו אוויר חופשי נטול קורונה.
יש הסבורים כי מאומה לא ישתנה. שהרי הפערים בין בני האנוש לא ישתנו. חומות האיבה החוצצות בין בני האדם ייוותרו כפי שהיו מאז ומעולם. הוכחה? בבקשה. אפילו בימים קשים אלה כאשר אימת הקורונה מרחפת מעל כולנו, עדיין נותרו על תלן חומות האיבה בין שמאל וימין. הקמת ממשלת האחדות בין שתי המפלגות הגדולות נתקלה בשצף קצף ובאיבה. היא איננה מקובלת על כל העם, אלא רק על חלקו. אפילו מפלגת כחול לבן עצמה שוסעה עקב הטינה בין מחצית מקימיה לבין המחצית האחרת שחברה לממשלה.
מה יקרה לאחר שוך אימת הקורונה? האם נתקרב איש לרעהו? התשובה כנראה, למרבה הצער, היא שמאומה לא ישתנה. שמאל וימין, בעלי ממון ושכירים קשי יום – כל הפערים הללו ייוותרו כשהיו. שהרי גם בשעה קשה זו לא נראים באופק חיינו רגשי חיבה ואהדה, שום התקרבות וחיבוק הדדי. לכן ברורה כשמש היא העובדה המצערת שבתום ימי הקורונה שוב נמשיך לצפות בגלים העכורים של התנצחות, של ריחוק ושל טינה.
האם עלינו להשלים עם הצפוי? האם להיכנע למציאות העכורה הזו שתיכפה עלינו? ראוי למרוד בה כבר עתה ולשנותה. ההזדמנות מצויה ממש בהישג ידנו. הפחד, האימה והחרדה האופפים את כולנו, את האנושות כולה, ראוי שיביאו גם שינויים. הבה נתחיל לטפח שלום בית. אנחנו, “האסירים”, הכלואים בבתינו, צריכים בתום ימי המצור לאחוז ברכות איש ביד רעהו.
כולנו – כהים ובהירים, דבקים בתורה ובמצוות וחילונים, כל בני העדות והעמים בקרבנו – חייבים להפנים כי הווירוס קורונה שהטיל את אימתו עלינו ויחדל (זו תקוותנו), חייב לשאת בחובו שינוי באורחות חיינו. הרי כולנו ניצבנו שווים, נטולי הבדלים ומחיצות, אל מול המוות המאיים והלא נראה בדמות הווירוס הנורא הזה. מדוע שלא נרחיק לכת ונצפה אל עתיד שונה, מאחד ומלטף יותר? הרי כולנו, כאשר התכנסנו בבתינו גילינו כי למעשה אנו אחים ואחיות לאותה צרה. כולנו מאוימים על ידי אותו אויב. מדוע, לאחר הניצחון שבוא יבוא, לא נסיק ממנו את המסקנה הראויה ונתאחד? זו השעה ואין להחמיצה.