תחושת החמיצות גוברת בי ככל שאני שומע עוד ועוד על הדרישות של בני גנץ וחבריו. הוא מגיע לפרויקט שכותרתו “ממשלת אחדות” כשבאמתחתו 15 חברי כנסת בלבד. לגוש הימין יש 58 חברי כנסת, ובכל זאת הוא מבקש לעצמו פריטטיות, זכויות וטו, מספר זהה של שרים ועוד תופינים מהסוג הזה.
זאת חוצפה שעוד לא הייתה כמותה בעולם הפוליטי שלנו שטבל והרבה שרצים בידו. איך בכלל אפשר להעלות על הדעת שכל חברי הכנסת שמביא עמו גנץ – רובם ככולם טירונים פוליטיים שמעולם לא ניהלו מערכת מורכבת כלשהי – יהיו שרים. אנחנו הרי לא שפני ניסיון. הלכנו לבחירות בפעם השלישית והתוצאות ברורות לחלוטין; ובכל זאת אנחנו מוצאים את עזות המצח של גנץ, שאני מייחס אותה למשהו הרבה יותר עמוק. אני רואה בה ביטוי לגישתו של אותו חלק בחברה הישראלית שמבקש להתבדל מישראל האחרת שעליה הוא נוהג להסתכל מלמעלה למטה. גנץ, בדרישות החצופות שלו, מבקש בעצם לומר לגוש הענק שהתגבש מולו, שהוא עושה טובה, למעשה, לגוש הזה בכך שהוא מוכן להאציל מרוחו עליו.
זאת ללא ספק התרברבות נבובה. אין בה מאומה. אין מאחוריה אידיאולוגיה. אין בה כלום. מי שכיהן בממשלה היוצאת עשה עבודה נפלאה. רבים מהשרים הגיעו מהפריפריה החברתית. הם אומנם לא משתייכים ל”שבט הלבן”, אבל מסירותם לתפקידם הייתה לעילא ולעילא. מירי רגב מקריית גת, סיבוני לשעבר, הובילה את המחנה. אמיר אוחנה הנפלא הלך בעקבותיה.
ומכאן, לתחושות החמיצות שלי, שלהן שותפים, כך נדמה לי, רבים מאוד במחנה שלי; כל אלה שסולדים מהאופן שבו מתייחסים אליהם במעוזי השמאל. לא רק בגלל החלל האידיאולוגי שמתקיים שם, אלא בגלל הידיעה שאלה שהיום רוצים לחבור לבנימין נתניהו היו מוכנים עד לא מכבר להתחבר לרשימה המשותפת; זאת, שבמצעה יש דרישה מפורשת להתנער מהמדינה היהודית.
אני יודע שהעולם הפוליטי בנוי מפשרות, ושלפעמים צריך לקחת גלולה נגד בחילה, אבל גם לכך צריך להיות גבול. לכן, להרגשתי, יש לקבוע מפתח: על כל שלושה חברי כנסת, שר אחד. גוש הימין יקבל 20 שרים והקבוצה של גנץ – כן, זאת בסך הכל קבוצה, זאת לא מפלגה שיש לה מתפקדים ומוסדות וכל השאר – תקבל חמישה שרים.
וגם, אני לגמרי לא מבין את ההסכמה לתת זכויות וטו לגנץ, בנוסף על קבלתם של תיקי מפתח, כגון תיק המשפטים, מה ששומט את הקרקע מאחת הדרישות הכי בסיסיות של מחנה הימין; שינוי בדרך שבה נבחרים השופטים. ובהקשר זה צריך לזכור שבתקופת כהונתה של הממשלה הבאה יהיה על חבריה לבחור בשני תפקידים מרכזיים במערכת אכיפת החוק – פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה. זאת, בנוסף על האפשרות לבחור בחמישה שופטים חדשים לבית המשפט העליון (לאחר ששופטים מכהנים יפרשו לגמלאות).
גנץ מבקש, למעשה, להקים ממשלת שיתוק. לא יהיו בה הכרעות מדיניות וגם לא תהיה בה פתיחות כלכלית. הוועדים הגדולים כבר ידאגו לכך. רבים מההישגים שהושגו עד כה ירדו לטמיון. שלטון הפקידים יקבל תנופה חדשה. לא לממשלה הזאת פיללתי. 34 שרים ליד שולחן הממשלה זה פשע. לא תהיה כל יכולת לתפקד באופן ראוי או לקבל החלטות שמתחייבות האפשרות שבבית הלבן יתחלף הנשיא.
שמעתי שמקורבים לגנץ מאיימים לשלוף את אקדח הקפצונים מהבוידעם. באמצעותו הם מתכוונים לאיים על ראש הממשלה. כוונתם היא לחזור ולהציע חוקים פרסונליים עם תחולה רטרואקטיבית; מה שמוכיח לי שוב שיש להקים ממשלה שתיתן ביטוי ליחסי הכוחות בכנסת.