ההשתלחות שלוחת הרסן של רינה מצליח בחרדים באולפן שישי בערוץ 12 הצליחה למחוק מהתודעה הציבורית התבטאות קודמת שלה, צורמת ומקוממת לא פחות, כמה דקות קודם לכן באותו משדר. בניגוד להכללה הנבערת בעניין החרדים, עברה ההשתלחות הראשונה באותה מהדורה ללא תגובה ונשמעה כמו הייתה דבר ערוץ 12 מסיני, ללא סייג, ללא עוררין, בלי רמז לקיומה של דעה אחרת.
הכוונה לעמדה הקיצונית והמתלהמת שהביעה נגד חזרתו של יולי אדלשטיין לתפקיד יו"ר הכנסת. לדעתה של רינה מצליח, חל איסור חמור על מינוי אדלשטיין ליו"ר הכנסת, לאחר שהרהיב עוז לכפור בפסיקה של הוד קדושתם שופטי בית המשפט העליון, אפילו אם פזיזה, אפילו אם שגויה.
זוהי דעה לגיטימית. רבים שותפים לה. אבל מתנגדים לה רבים שחושבים שאדלשטיין ראוי להוקרה, גם על שהגן על עצמאות הרשות המחוקקת מול פלישה מנוגדת לדין, לשכל הישר ובעיקר לעקרון הפרדת הרשויות; ולא פחות על כך שבאמצעות התפטרותו השכיל לשמור באופן חד־צדדי על העיקרון החברתי החשוב המחייב את קיומן של פסיקות בתי המשפט.
זאת, גם על דעת הנשיאה אסתר חיות, שדחתה את הטענה שהיו"ר ביזה את בית המשפט: "ברגע שהתפטר, אין ביזוי", קבעה בדיון, בהעדיפה בצדק את המהות, על הפלפול הטכני בדבר מועד כניסת ההתפטרות לתוקף.
רינה מצליח היא לא משפטנית, לא מומחית לדיני ממשל ובעיקר לא פוליטיקאית. היא פרשנית האמורה להציג נושאים שנויים במחלוקת ככאלה, ולא להגיש עמדה חד־צדדית בנימת דיבור דידקטית כאמת אבסולוטית שאין בלתה. היוזמה הייתה כולה של מצליח. היא לא נשאלה שאלה בנושא, היא לא הציגה רקע לוויכוח, היא לא הזמינה מרואיין שיביע את העמדה הפוליטית השנויה במחלוקת הזו, שלא לדבר על האפשרות המופרכת להזמין מישהו שיבטא את דעת הצד השני.
מתוך הכלום, בלי הקדמות, הודיעה לפתע שיש לה משהו חשוב להגיד לאומה, ופצחה בהרצאתה הנמלצת נגד המינוי של אדלשטיין, כמו זו עמדת הערוץ.
למחרת הוסיפה חטא על פשע כאשר ראיינה את אסף זמיר בתוכניתה "פגוש את העיתונות", וכמי שנתונה בעיצומו של מסע צלב פרטי, חזרה על עמדתה החד־צדדית באותה התלהבות ראשונים מתלהמת כדי לשאול לבסוף את המרואיין, שהקשיב להרצאתה בסבלנות, האם כחול לבן תעמוד נחרצות על ההתנגדות למינוי אדלשטיין. כאשר זמיר המופתע והנבוך מלמל משהו בנוסח "לא ניצחנו בבחירות, ולכן", הבחין מיד בקצף המצטבר בשפתיים מולו, התעשת, ומיהר להקדים תרופה להתנפלות הצפויה ואמר: כמובן שנתנגד.
# # #
עכשיו אפשר לחזור להשתלחותה האובססיבית של מצליח בחרדים באולפן שישי, תוך שהיא רומסת בגמלוניות לא מלוטשת את דנה ויס, שניסתה ללא הצלחה לחסום אותה בדישה ולא הצליחה, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים להשחיל משפט.
דווקא בעניין זה לא בטוח אם מצליח היא העניין האמיתי. בעניין היחס לחרדים, נראה שהיא יותר בחזקת בבואה מאפיינת המשרתת את החרדים יותר מכפי שהיא מזיקה להם.
יש סיפור ידוע על חזן חדש בבית הכנסת שנראה מדוכדך קשות לאחר הופעת הבכורה שלו, שהייתה רחוקה מלהיות סיפור הצלחה. לנשיא הקהילה, ששאל אותו לפשר הדיכאון שניכר על פניו, הסביר ששמע מישהו מותח ביקורת קטלנית על "ביצועיו". מי אמר את זה? שאל הנשיא. כשהצביע החזן החדש על איש בולט שעמד במרחק מהם, חייך הנשיא בביטול והרגיע את החזן החדש: "אהה, האיש ההוא אמר את זה, אל תיקח אותו ברצינות. זהו איש שאין לו דעה משלו, הוא רק חוזר תמיד על מה שהוא שומע מכל האחרים".
רינה מצליח היא לא בדיוק הוגת דעות. כמו אותו מותח ביקורת בבית הכנסת, היא רק סיפרה מה שהיא שומעת מסביב, במילייה שלה, אצל הנאורים. אחרי הדעה הפוליטית השנויה במחלוקת בעניינו של אדלשטיין, היא חזרה על הדעות הקדומות החשוכות נגד החרדים שהיא קולטת בחוגי הציבור הנאור המספיג אותה בשנאותיו.
על פי היינריך היינה, שאיפותיו לאושר של אדם נאור, אוהב ומבקש שלום כמותו, מסתכמות בדירה צנועה, גג המסוכך עליה, מיטה טובה, אוכל טוב, חלב וחמאה טריים, פרחים בחלון וכמה עצים חסונים ליד פתח ביתו. אבל אם האל רוצה להפוך את אושרו למושלם, הוא יעניק לו את ההנאה שבצפייה בשישה־שבעה מאויביו תלויים על העצים האלה. בחוגים הנאורים ושוחרי ה"שלום עם אויבים", שמהם נשאבת השראתה של מצליח, ברור מיהו האויב על העץ שמייחלים להופכו לאויב ביד.
# # #
חרף הביקורת על ההתנהלות של חלק מהחרדים ומנהיגיהם בתחילת המשבר האחרון, הגיע הזמן לספר למצליח וחבריה מיהם אחינו היהודים החרדים. ציבור שחי בצניעות, מגדל משפחות בעוני מרוד אך באושר פנימי, מעניק לילדיו חינוך ערכי של הסתפקות במועט, ועם זאת, של חסד וצדקה ועזרה לזולת. הרוב המוחלט של נשים המגדלות משפחה במסירות אין קץ יוצאות מדי יום החוצה להרוויח את לחמן בזיעת אפיהן. גם רוב הולך וגדל של הגברים החרדים עובדים. נכון, רובם עדיין לא משרתים בצבא, אבל רבים מהם משרתים כל החיים בעמותות עזרה הדדית וחסד, כמו עזר מציון, יד שרה, חסד והצלה, זק"א, מפעלות הבריאות של הרב פירר ועוד אלפי עמותות של עזרה לזולת.
אבל את מי מעניינות העובדות. איך אפשר לספק את הצורך בשעיר לעזאזל כשמציגים תמונה אמיתית. איך השמאלנית התמימה הזו, דנה ויס, לא מבינה את זה ואומרת שרוב החרדים שומרים על הכללים. הרי אם רק מיעוט מקרב החרדים מפר את הכללים - אין סיפור. לכן כשמצלמים ילד מנטורי קרתא יורק על שוטרים, שוכחים להסביר שלמרות המראה הדומה שלהם לחרדים, מדובר בקבוצה חריגה, שמאפיינת את הזרם החרדי המרכזי בערך כמו שההתבטאויות של עופר כסיף מאפיינות את כלל המרצים באוניברסיטה העברית בירושלים.
האחרונה שזכאית למתוח ביקורת על החרדים בהקשר לזלזול באיום הקורונה היא הגברת מצליח עצמה, שבעוד התבטאות מקוממת, חד־צדדית ופסולה האשימה את נתניהו בכך שמניעים אישיים גרמו לו, בכל הדיוניים הפנימיים, לצדד במפריזים בחומרת האיומים. אינני דוגל בציד מכשפות, ורינה מצליח גם ידעה בעבר למתוח ביקורת על הצד שלה, אבל מישהו צריך להסביר לה את גבולות גזרתה.
אנו נמצאים בעיצומו של חג החירות. למצליח יש הזדמנות לפשפש במעשיה ולתת לעצמה דין וחשבון. איש לא מנסה לסתום את פיה, אבל הגיע הזמן שתבין שהכוח שמקנה לה תפקידה אינו מקנה לה זכות להשתרר, להשתלח ולסתום את הפה לשאר העולם.
