חמישה חודשים לפני הבחירות בארצות הברית הסקרים מראים יתרון של חמישה עד שישה אחוזים למועמד הדמוקרטי ג'ו ביידן, אך במדד ההימורים דווקא טראמפ מנצח. טיפולו של הנשיא במגיפה השפיע אומנם לרעה על התמיכה בו, שעומדת על בערך 40% בלבד — אך יש להניח שהסיסמוגרף הפוליטי עוד ינוע לכאן ולכאן לקראת נובמבר, ובינתיים המהומות שפרצו ברחבי ארצות הברית בעקבות האירועים האלימים במיניאפוליס עשויות לפעול דווקא לטובת טראמפ.
הדמוקרטים ביססו את תקוותם לניצחון על הציפייה שהבעיות הכלכליות, ובפרט בעקבות הקורונה, ישימו לאל את הישגיו של טראמפ בתחום זה, אך היה נכון להם הלם בלתי צפוי כשג'ייסון פורמן, פרופסור בכיר לכלכלה באוניברסיטת הרווארד ואחד הכלכלנים הראשיים בממשל אובמה, בישר לציבור את הבשורה המפתיעה הבאה: "אנחנו צפויים לנתונים הכלכליים הטובים ביותר אי פעם בהיסטוריה של ארצנו", ונימוקיו, בין היתר, שסיום משבר הקורונה יביא לזינוק חסר תקדים בצמיחה.
יש לזכור שבנובמבר יתקיימו בחירות לא רק לנשיאות אלא גם לכל 435 המושבים בבית הנבחרים ולשליש מ־100 המושבים בסנאט. היום יש לדמוקרטים רוב בבית הנבחרים ולרפובליקנים בסנאט, ולפי הסקרים מצב זה יימשך. מעניינות במיוחד, גם מבחינת ישראל, הן הבחירות לבית הנבחרים, שכן בהן יוכרע במידה רבה הכיוון הפוליטי במפלגה הדמוקרטית בין השמאל הרדיקלי המכונה "פרוגרסיבי" לגוש המרכזי המתון. גם הקבוצה השמאלנית, האנטי־ישראלית, תומכת ה־BDS ובחלקה האנטישמית עומדת לבחירה ואליה עלולים להצטרף גם שותפים לדעה חדשים.
בינתיים הלוטו הפוליטי מתמקד בעיקר בשאלה את מי יבחר ביידן לתפקיד סגן הנשיא. הוא אומנם הבטיח שיבחר מועמדת ממוצא אפרו־אמריקאי, אך הוא לא הבטיח לקיים, וכרגע התחרות היא בעיקר בין הסנאטורית אליזבת וורן מהאגף השמאלי לבין שתי סנאטוריות אחרות — קמלה האריס מקליפורניה, שלה יתרון מסוים בזכות היותה אפרו־אמריקאית, ואיימי קלובשר המתונה ממדינת מינסוטה שסיכוייה פחותים, גם בגלל המהומות במדינתה.
בחירת הסנאטורית וורן שמצהירה שהיא רוצה "לתקן" את הקפיטליזם עלולה להביא לתפנית שמאלית במדיניות הכלכלית ולהרחקת מצביעים פוטנציאליים רבים, כולל עצמאים ורפובליקנים שמאסו בטראמפ אך אינם להוטים לשינוי פני המשק בכיוון שמאל. אשר לישראל, הסנאטורית וורן אומנם טוענת שהיא תומכת ישראל, אך התמיכה הזאת היא בעירבון מוגבל.
אם אכן ייבחר ביידן, רוב המשקיפים הפוליטיים בארצות הברית אינם צופים שינויים קיצוניים במדיניות החוץ — לא בעניין סין ולא מבחינת הידוק החישוקים על איראן. ארצות הברית בהנהגת ביידן לא תרצה כנראה לחזור להסכם הגרעין עם טהרן אך תנסה להגיע להסכם חדש שיכלול סוגיות כמו טרור וטילים ותחריף את התביעות בנושא הגרעין.
יהיו הבדלים בהתבטאויות ובדגשים ובפרט כלפי אירופה וברית נאט"ו, אך השאלה היא אם ביידן יוכל לשקם את מעמדה של ארצות הברית כמנהיגת העולם החופשי שדעך בתקופת אובמה וטראמפ, ולא רק בגלל המדיניות שניהלו, אלא גם כתוצאה משינויים במצב הגיאופוליטי העולמי ובמפת האינטרסים של השחקנים השונים. גם לא ברור אם השינויים הדמוגרפיים והחברתיים בתוך ארצות הברית יאפשרו לה בעתיד הקרוב לחזור למעמדה הבינלאומי הקודם, או אם רוב הציבור האמריקאי ירצה בכך.
גם לגבי המזרח התיכון לא יחול שינוי מרחיק לכת, אלא אם כן ביידן יבטל לחלוטין את התפנית שעשה אובמה מהמזרח התיכון לדרום־מזרח אסיה, מה שאיננו סביר כרגע. השאלה הנוקבת מבחינת ישראל היא, כמובן, במה תיבדל מדיניות ממשל ביידן מזו של ממשל טראמפ בנושאים העיקריים שיעמדו על סדר היום בשנים הקרובות.
ביידן, כידוע, כבר הודיע שישאיר את שגרירות ארצות הברית בירושלים ואף התחייב להמשך הסיוע הביטחוני וללא התניות, אך כמו בנושאים אחרים, הוא לא יוכל להתעלם לגמרי מגישות השמאל הקיצוני במפלגתו. הוא ינסה להיצמד לעמדות המסורתיות של מפלגתו מהתקופה שלפני אובמה. נושא החלת הריבונות הישראלית בבקעת הירדן, גם על פי תוכנית טראמפ, אינו עומד להסתיים סופית לפני הבחירות, ואף שלעצם תחילת המהלכים יש משמעות מדינית והיסטורית, עוד ייתכנו בהם שינויים.
האם ממשל דמוקרטי ינסה לשים למהלכים המתוכננים קץ, או שיעדיף להתאימם לגישות המסורתיות של הדמוקרטים ושחלקן באות לידי ביטוי ממילא גם ביוזמת טראמפ, כגון המדינה הפלסטינית, וקביעת קריטריונים לבנייה מעבר לקו הירוק (קריטריונים שנשארו לעתים על הנייר גם בממשלים קודמים)? ברור שלרוח הנושבת מחדרי הבית הלבן יש חשיבות רבה לגבי קביעת מדיניות הממשל ומבחינה זאת לא ידמה שום ממשל לזה של טראמפ.