תוכנית טראמפ פותחת לישראל חלון הזדמנויות היסטורי לסתום את הגולל על האפשרות להקמת מדינה פלסטינית, חרף עקרון שתי המדינות הכלול בה. התוכנית הולכת לקראת ישראל מעל ומעבר לגישתה המסורתית של ארה"ב עד היום. היא מכירה בזכותה להחיל את החוק הישראלי על 30% משטחי יו"ש, ועל פניה היא אינה כרוכה בפינוי של יישובים יהודיים או מתיישבים. בנוסף לכך, כוללת התוכנית דרישה מאבו מאזן להכיר בישראל כמדינה יהודית, ויתור על זכות השיבה למדינת ישראל והכרה בירושלים כבירת ישראל הבלעדית, ואת פירוזה של רצועת עזה.
בתוכניות אמריקאיות קודמות, המקסימום שהוצע לנו היה שינויים מזעריים בגבולות 67', גישה לכותל והגבלת זכות שיבה לעשרות אלפי פלסטינים יושבי מחנות הפליטים, שספגו עם חלב אמם את השנאה היוקדת לישראל. האחרונה שבהן, באנאפוליס, כללה גם הצהרת סיכום מקוממת ומשפילה המדברת על מאבק בטרור ובהסתה משני הצדדים. לבושתנו, הסכימו אהוד אולמרט וציפי לבני ליצירת המשוואה המלאכותית הזו בין פעולות ההגנה של צה"ל לפעולות הטרור של השהידים. ולהמצאה יש מאין של "הסתה ישראלית".
אין ספק שעל רקע זה ראוי טראמפ למקום של כבוד בהיכל התהילה של מנהיגים אוהבי ישראל מקרב אומות העולם. עד כאן בשבחי התוכנית. מכאן נכנסות לתמונה ההסתייגויות. לוי אשכול אמר פעם כי במשפט שיש בו "אבל", רק מה שנאמר אחריו - נחשב. במקרה שלפנינו הדילמה אמיתית. גם התומכים וגם המסתייגים חצויים בעמדותיהם.
לממשלת ליכוד יש בעייתיות אידיאולוגית לאמץ את "עסקת המאה": יש בה מדינה אחת יותר מדי. אבל יש גם בעייתיות מעשית: במסגרת ניהול הסיכונים של התוכנית, אנחנו צריכים להביא בחשבון שגיבורי־העל, המצילים אותנו תדיר מעצמנו, יחליטו הפעם לצאת לחל"ת. הכוונה כמובן לפלסטינים. אם מישהו בטוח שאנחנו נחיל את החוק על 30% מהשטח, והצד השני ידבק בטענת "כולה שלי" ויוותר על המדינה הפלסטינית המוצעת לו על שאר השטח - הוא עלול לגלות שעשה מקח טעות.
אי אפשר ואסור להתעלם מהסכנה שבעל הבית הפלסטיני ישתגע, יסטה מחלקו הקבוע בתסריט ויסכים להקמת מדינה פלסטינית על פי מתווה טראמפ. מדינה כזו תהיה בעלת רצף טריטוריאלי מעזה דרך מזרח ירושלים בואך ג'נין, היא תאפשר זכות שיבה של המוני פליטים פלסטינים לשטחה, ותכריז על אבו דיס, שהיא לא פחות ירושלים מרחביה והקטמונים, כעל בירתה. על הדרישה להכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית יוכל אבו מאזן לדלג בקלילות תוך אזכור נוסח ההחלטה שהקריא ערפאת בישיבת המועצה הלאומית הפלסטינית באלג'יר בנובמבר 1988, שבה הכריז על הקמת מדינה לצדה של המדינה היהודית כהגדרתו.
אומנם הסיכוי שתסריט כזה יתממש לא גדול, אבל הוא קיים. ברמה של ניהול סיכונים, אני מעריך אותו בערך כמו משחק ברולטה רוסית. יחס של 1 ל־6. נכון: רוב הסיכויים שתוף האקדח המסתובב שבו טמון הכדור המאיים של מדינה פלסטינית - לא יתפוצץ אל רקתנו. רוב הסיכויים, ממש כמו ברולטה רוסית, שתישמע נקישה קלה ואנו נינצל. אבל אם לא ישחק לנו המזל ותסריט המדינה הפלסטינית יקרום עור וגידים, זו תהיה בכייה לדורות.
בשנת 1966 זה כמעט קרה. נשיא תוניסיה, חביב בורגיבה, הגיע למזרח ירושלים, שהייתה נתונה תחת שלטון ירדני, וקרא להכיר בישראל ולחתום עמה הסכם שלום. למנהיגי ערב הזועמים הציג תזה שלמה, מורכבת ומנומקת, שזו הדרך שתוביל להתפוררות המדינה היהודית. למרבה המזל, שכך הדיון הערני בעולם הערבי סביב יוזמת בורגיבה, כאשר נאצר הפר את הסכמי שביתת הנשק, הכניס את הצבא המצרי לסיני וסילק את משקיפי האו"ם. במקום הסכם שלום נאלצנו לצאת למלחמת מגן, הלא היא מלחמת ששת הימים, ששינתה את המפה מן הקצה אל הקצה, הביאה לשחרור ירושלים וחלקים נרחבים מארץ ישראל וסידרה לנו מדינה עם גבול טבעי בירדן.
עוטף קלקיליה
רבים לועגים למנחם בגין על התנגדותו לחלוקת הארץ ומשבחים את בן־גוריון על הסכמתו לגבולות החלוקה, בלי יפו, בלי ירושלים, בלי נהריה ובלי הנגב. בראייה היסטורית אומרים כל המומחים כי הצדק היה עם בן־גוריון. זוהי חוכמה שלאחר מעשה. בן־גוריון הימר על גורל המדינה היהודית. ממש כמו שחקן ברולטה רוסית. זה הצליח לו, אבל זה עלול היה להיגמר אחרת. היינו עלולים למצוא את עצמנו במדינה יהודית בגבולות אושוויץ מינוס. מפחיד לחשוב על תסריט שלפיו הערבים, במקום לפלוש לארץ ישראל, היו מקימים ב־1947 מדינה על 55% מארץ ישראל המערבית. במצב כזה, גם התסריטאי המוכשר ביותר היה מתקשה ליצור הפי־אנד. ליהודים הכוונה.
מדינה פלסטינית שתזכה להכרה בינלאומית מלאה תקים נמלי אוויר וים, יהיה לה מרחב אווירי, ויקומו בה עשרות ערים חדשות. היא תקלוט מאות אלפי ואפילו מיליוני פליטים שיציפו את יהודה ושומרון, ויטו לנצח את המאזן הדמוגרפי בין הירדן לים. עד מהרה הם ילחצו על גבולותיה של ישראל הקטנה ויחלחלו לתוכה. אף אחד מאיתנו לא באמת מאמין שהקמת מדינה פלסטינית תסלול את הדרך לשלום אזורי. מדינה ריבונית עוינת בשומרון וביהודה תהפוך את גוש דן לעוטף קלקיליה וטולכרם, על כל המשתמע מכך. אין כאן סימני שאלה. זהו סיכון גדול מאוד המכניס את מרבית אוכלוסיית ישראל לקו אש קדמי.
גם באשר להתיישבות ביו"ש לא הכל בתוכנית מרנין. רבים מתומכיה מבושמים עדיין משיטת העוד דונם ועוד עז - מורשת הציונות המעשית של תנועת העבודה. הם נאחזים בהיאחזות בקרקע, כאילו מדובר ברישום מדיני בטאבו. ימית, אוסלו וההתנתקות הוכיחו שהשיטה הזו כתעודת ביטוח על שטחי מולדת, או על התיישבות יהודית - פשטה את הרגל. על פי מפת טראמפ, לפחות 19 יישובים יהודיים ביו"ש יהפכו למובלעות מבודדות נוסח נצרים. הוגי התוכנית בנו על כך שחיי התושבים ביישובים הללו יהפכו לגיהינום, שהשורות בהם ידולדלו באופן טבעי והם יהפכו ליישובי רפאים נוסח עיירות אמריקאיות שכוחות אל שתושביהן זנחו אותן והותירו מאחור עזובה וחלודה.
על כתפי בנימין נתניהו מוטלת אחריות עצומה. הליכה על פי מתווה טראמפ עשויה להיות צעד נוסף בתוכנית השלבים להחלת הריבונות היהודית בארץ ישראל. אבל היא עלולה שלא בטובתו ולא בשליטתו לשחרר את כדור הרולטה של המדינה הפלסטינית.
על החבל הדק שבין שתי האפשרויות הללו מוטב לבחור בפתרון ביניים, שיותיר את הקלפים בידינו, ישפר את עמדת המיקוח שלנו וימנע מהפלסטינים את הרצף הטריטוריאלי הנחוץ להם להקמת מדינה המסכנת את קיומנו. הפתרון הזה, השומר על כבודו של טראמפ מצד אחד ומספק למתיישבים היהודים ביו"ש את ההכרה דה־יורה בריבונות הישראלית מצד שני, הוא החלת החוק הישראלי על כל היישובים היהודיים בבקעה ובהר, ללא יוצא מן הכלל.
זהו פתרון של win win. הוא עשוי להיות מקובל לפחות על חלק ממדינות אירופה, על ירדן ועל מדינות המפרץ, הוא מונע אפליה בין יישוב ליישוב ביו"ש והוא מונע את הנחת הגיליוטינה על צווארם של 19 יישובים עבריים בלבה של ארץ ישראל.