הוויכוח בין משרד החינוך, האוצר וארגוני המורים על הארכת שנת הלימודים מיותר וחסר תוחלת. בפועל, הלימודים הסתיימו בחודש מרץ. רשמית, התלמידים עוד מבקרים לסירוגין בבית הספר, אבל התיכוניסטים כבר לפני שבועיים החזירו את ספרי הלימוד, ותעודות הסיום שלהם כבר מודפסות. גם אם הממשלה תואיל לקבל החלטה בדקה ה־90, אין להם סיבה לקום בבוקר ולצאת מהפיג’מה, מצפים להם רק ביום חלוקת התעודות.
ההתכתשות המסורתית המתרחשת מעל ראשיהם של התלמידים, במיוחד בתקופת הקורונה, חושפת את האנרכיה השוררת במערכת החינוך. נתחיל בתרגול ללמידה מרחוק שנערך כבר שנים במסגרת ההיערכות למצב חירום ביטחוני. התועלת בפורמט הזה הייתה דלה מלכתחילה. אינני יודעת כמה כסף הושקע במיזם ומי גזר קופון, אבל הוא נחל כישלון. המתכונת של למידה מרחוק בשעת חירום קרסה. במבחן התוצאה, מערכת החינוך החמיצה את מהפכת הזום. המורים לא התאימו את עצמם להוראה מקוונת וגם אם השקיעו, הילדים למדו מעט מאוד.
ארגון המורים צודק שאין טעם להאריך את שנת הלימודים, אבל לא מהסיבות הנכונות. טענתו כי המורים סיימו ללמד את “החומר הנדרש” היא טענה מצחיקה ועצובה בו זמנית. הלימודים בזום היו פיקציה והמחשבה שאין למערכת החינוך מה להציע מעבר לכך מטרידה מאוד.
למען האמת, המצב קשה גם בשגרה. בכל פעם שילדים חוזרים מבית הספר ואומרים שהיה להם “יום מיותר”, הבטן מתכווצת. קשה לקבל את העובדה שלא קורה שם משהו ששווה לצאת בעבורו מהבית. במובן הזה, הקורונה חשפה ביתר שאת את מה שכולם יודעים: בלי רפורמה אמיצה ויצירתית תוך שינוי סדרי עדיפות, שום דבר לא ישתנה.
חינוך והשכלה מעולם לא נחשבו בישראל יעד לאומי ראשון במעלה. לעומת זה, רְאוּ כמה זמן וכסף מבזבזים כאן על מאבקי כוח פוליטיים עקרים ועמוסי אגו. לו נבחרי הציבור היו ממלאים את שליחותם ולא מועלים בתפקידם, הם היו הופכים את מערכת החינוך בישראל לספינת דגל. אלא שבינתיים, סערת הקורונה טרפה את הספינה ואין מושיע.
זוכרים שאחרי פסח דובר כאן על אסטרטגיית יציאה של מערכת החינוך מחופשת הקורונה הכפויה? המון זמן ומילים השחיתו על תוכניות סרק שלא הייתה להן אחיזה במציאות. התוצאה המבולבלת הייתה צפויה מראש. בתחילה לא היה ברור מי חוזר ללמוד ובאיזו מתכונת, אחר כך דובר על למידה בקפסולות. כשהתברר שזה לא אפשרי, חיזל”שו את כולם עד שהקורונה התפרצה בכמה בתי ספר. לבסוף, המערכת הרימה ידיים והטילה על המנהלים לפעול על פי הבנתם. כך הגענו ליום האחרון כשסימן שאלה מרחף על מועד סיום שנת הלימודים. מגוחך ומקומם.
אין כל טעם בניסיון של משרד החינוך לאלץ את המורים ללמד עד סוף החודש, אין כל בסיס חוקי לאיומים של האוצר שלא לשלם שכר למורים על עבודתם בתקופת הקורונה ואין כל סיבה שהמורים יתנהגו בצורה לעומתית. גם ככה הכאוס גדול.
השנה הזאת אבודה. לכן, במקום לבזבז אנרגיה במאבק על עוד כמה ימים בבית הספר, שאין בהם צורך, מוטב שמשרד החינוך ירתום את המורים ויכין את עצמו לשנת הלימודים הבאה. לשם כך עליו לפתור את המחלוקת בנושא השכר ולהיערך כראוי לעוד גל של קורונה. הוראה מרחוק לא עובדת בשיטה של “העתק הדבק” ומחייבת פדגוגיה ייחודית. מערכת החינוך תקועה במאה הקודמת וזקוקה בדחיפות לחזון הנשען על שתי רגליים: אנשי הוראה איכותיים ותוכניות לימודים חדשניות. המפתח הוא שכר מתגמל, יצירתיות וחדוות הוראה. בלי כל אלה, המאבק הריטואלי והמייגע יימשך. ניפגש באחד בספטמבר.