1. גם בלי מרכיב האיום שבו, המכתב שקיבלה השופטת ענת ברון, בעקבות שתי פסיקות קשות שלה, הוא תזקיק של גסות רוח הראויה לכל גנאי. הבעיה היא שבמקום שבו התבקש גינוי חוצה מחנות והשקפות, במקום שבו התבקשה אחדות ההוקעה והזדהות אישית עם השופטת, גם מצד מתנגדים חריפים לפסיקתה, במקום שבו נדרש חיפוש נמרץ של דרכים יעילות להתמודד עם התבהמות השיח הציבורי במקומותינו - נשמע בעיקר קולם של אלה הרואים באירוע הזדמנות לדיג במים עכורים, להטחת האשמות חסרות בסיס, ובעיקר להכאה אלימה על חזהו של הזולת על החטאים שחטא. לדעת המכה, כמובן.
אצל ראשי יש עתיד זהו רפלקס מותנה: בכל אשם השעיר לעזאזל הקבוע, הדמון האולטימטיבי - בנימין נתניהו. הודעת הגינוי היומית לנתניהו מוכנה אצלם מראש. יאיר לפיד, שמאז שעבר מעיתונאות לפוליטיקה זרק את הפילטרים המעדנים לפח, היה הגס מכולם: "איום על שופטת בית המשפט העליון הוא תוצאה ישירה של ההסתה המגיעה מנתניהו. זה על שמו". לא פחות ולא יותר.
מלפיד זה היה צפוי. מה שחריג ומצער הוא שגם הנהלת בתי המשפט נגררה אל זירת הטחות הבוץ הבין־מפלגתיות, והוציאה הודעה שמזכירה יותר כרזת בחירות: "מכתב האיום, על תוכנו השפל, הוא תוצאה ישירה של ההסתה הנמשכת ושלוחת הרסן נגד הרשות השופטת ושופטיה...", נכתב בהודעה של דוברות בית המשפט העליון. איני יודע מה הייתה המטרה מאחורי ההודעה החריגה, אבל התוצאה ברורה: זיהויו של בית המשפט עם מחנה פוליטי.
מותר להנהלת בתי המשפט לגנות את מכתב האיום. מותר להם גם, במקרים חריגים, להגיב עניינית על ביקורת של נבחרי ציבור כלפי בית המשפט, החלטותיו והתנהלותו. אבל החיבור המלאכותי, רווי הדמגוגיה בגרוש, בין הביקורת שיש לחצי עם לפחות על פסיקות בית המשפט לבין האיומים, חצוף וחסר בסיס. גם המזדהים עם תוכן ההודעה יסכימו, אני מקווה, שהיא שנויה במחלוקת ומתנצחת. לא היה לה מקום כהודעה של מוסד שמן הראוי שיקרין איפוק, מתינות ויישוב הדעת.
אחד הקריטריונים המרכזיים בתהליך בחירת השופטים הוא מה שאהרן ברק היה מגדיר "מזג שיפוטי". ומה שדרוש לשופטים, קל וחומר שדרוש גם לבית המשפט. התגובה הפוליטית של דוברות הנהלת בתי המשפט ראויה לא רק לנזיפת הנשיאה, אלא גם לתזכורת שבית המשפט מביע את עמדותיו בפסקי דין ולא בהודעות דובר.
2. כדי לטפל בבעיית התלהמויות האינטרנטיות, מכתבי האיום והכרזות הפוגעניות בהפגנות, יש לפעול על פי תוכנית מסודרת, ולא בשליפות אימפולסיביות מהמותן או בהתלהמויות שכנגד.
לכאורה, האפיק הטבעי לטיפול בבעיה הוא המשפט הפלילי. אלא שמהרבה היבטים הענישה הפלילית היא דווקא האמצעי הפחות מתאים. קודם כל, מערכת המשפט לא בנויה לשאת בנטל הזה. אסור להעמיס על השופטים, שבלאו הכי טובעים בים של תיקים, משפטים עמוסי דיונים על גבולות חופש הביטוי, נאומים פוליטיים ואידיאולוגיים של נאשמים, ובעיקר אין ספור ראיות על אכיפה בררנית. עומס כבד כזה יאריך את משך ההמתנה לדיונים אזרחיים ויפגע קשות באזרחים הפוכרים אצבעותיהם בייאוש, בהמתנה אינסופית לבירור תביעות מסחריות, שלעתים אף מאלצת גורמים חלשים לוותר על מימוש תביעות צודקות בגלל היעדר אוויר כלכלי.
אני כבר לא מדבר על כך שאם תרצה החברה הישראלית לשגר למאסר את כל מי שמגרד את גבולות חופש הביטוי לא יהיה לאן לשלוח אותם, בין היתר בגין אחת ההחלטות היותר אקטיביסטיות של בג"ץ - לבטל החלטת ממשלה להקים בתי סוהר פרטיים.
הפתרון שאני מציע כאן הוא חדש. הוא בא מהתפיסה שגם מי שחטא הוא חלק מהחברה, וששאיפתה של החברה היא לא לכלוא ולשכוח, אלא לשקם ולתקן. במקום הרשעה בפלילים, מה שנדרש הוא לשלוח את מתלהמי המקלדת, הכרזות ומכתבי הגנאי לסדרת חינוך, כמו בקורסים לנהיגה מונעת, שבה ייחשפו למפגשי שינוי דפוסי התבטאות - עם פסיכולוגים, מחנכים ועובדים סוציאליים, שיירדו לשורשי האלימות המילולית במטרה לשנות את דפוסי ההתבטאות של המשתקמים.
3. ומשיקום למתלהמי המקלדת, נעבור במעבר חד לרענון קצר של מטרות הענישה הפלילית. זאת בהקשר לגישתה של השופטת ענת ברון, שיחד עם עמיתה השופט עוזי פוגלמן, מול דעתו החולקת של השופט דוד מינץ, ביטלה את צו ההריסה של הקומה השנייה של ביתו של מחמוד עטאונה, מפקד החוליה שרצחה את דביר שורק ז"ל באוגוסט שעבר. החלטה זו ממחישה בקליפת אגוז את כל המורכבות והבעייתיות המזינה את הוויכוח הציבורי המר על אופייה של מערכת המשפט בישראל.
אני מניח שזה לא יפתיע איש שאני מעדיף את דעת המיעוט של השופט מינץ. איש גם לא יופתע מכך שאף שאין לי כל יומרה לכוחות נבואה, הערכתי מראש שההחלטה בעניין זה תיפול ברוב דעות, ואפילו ידעתי מי יהיה ברוב ומי במיעוט. עם זאת, חשוב להבהיר שדעת הרוב, שבה אוחזת השופטת ברון, ששכלה בעבר את בנה רן בפיגוע בתל אביב, לא רק שאינה חורגת מגדר הלגיטימיות, אלא שיש בה פן יפה ומרגש מצדה של שופטת הנושאת בכבוד ובאצילות את יגונה האישי, ולא פוקדת עוון בנים נתעבים, רוצחי חפים מפשע, על הורה ואח. חשוב שתמיד יישמעו קולות כאלה בחברה הישראלית, וגם בבית המשפט.
השאלה היא רק של משקל ראוי ומשקף. הרי ברור שההכרעה בעניין בית עטאונה, כמו הקפאת הריסת בית ערפאת ארפאעיה, רוצחה של אורי אנסבכר, אף היא על ידי השופטת ברון - לא הייתה הכרעה משפטית נטו, אלא גם הכרעה בין תפיסות. רוב עם ישראל חושב כמו מינץ, וכמו השופט סולברג בעניין פסקת ההתגברות. אבל שופטים אלה הם עדיין בגדר מיעוט, ולכן בכל סוגיה שיש בה משקל להשקפת עולם הם נותרים במיעוט מזהיר - בניגוד לדעת הרוב בעם. הרוב נגד סולברג בבית המשפט העליון בעניין חוק ההסדרה היה שמונה נגד אחד. זהו מצב בלתי נסבל, שלא ישתנה בעתיד הקרוב, מפני שהמחנה הלאומי־שמרני נאלץ לוותר על תיק המשפטים כדי למנוע כאוס פוליטי בעיצומו של משבר רפואי חמור.
ולגופה של החלטת הרוב: אם בעניין חוק ההסדרה הכשל הוא גם של הממשלה, שמינתה ועדה בראשות השופט העליון אדמונד לוי אך לא אימצה עד היום את מסקנותיה, הכשל של ברון ופוגלמן בעניין עטאונה הוא כשל תפיסתי שיורד לשורשי מטרות הענישה הפלילית. ניתן היה להצדיק את גישת הרוב, לו מטרת הענישה הייתה נקמה בלבד, כמאמר השורה הנפלאה של ביאליק - "נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן". אבל במקרה של רוצחי חפים מפשע על רקע לאומני, מטרת הענישה היא קודם לכל, ומעל לכל - הרתעה.
דווקא משום שאיני שולל את אנושיותו של אף אדם, אני מאמין שגם לאומנים רצחניים יורתעו אם יידעו שאמותיהם ואחיותיהם יישארו נטולות קורת גג בגין הפשע שהם שוקלים לבצע. וגם אם אני טועה ורק אחד מכל עשרה יורתע - עדיין, כל המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם מלא.