1. שר החינוך החדש, יואב גלנט, עדיין לא למד מה שיו"ר ארגון המורים, רן ארז, כבר שכח. "גנגסטר שהשתלט על המדינה", אמר עליו גלנט בשיחות סגורות, אולי משום שלא זכה לראות בחייו מנהיגי עובדים אמיתיים. ההצהרות של השר בגנות ארז רק מבליטות את חולשתו ולא משנות את העובדה שיו"ר הארגון הוא המנצח האמיתי.
קל לראות בארז את האיש הרע שלא מוכן להיכנע לתכתיבים של פוליטיקאים. אבל הוא מסוג מנהיגי העובדים של פעם. יש לו עמוד שדרה, והוא מוכן להגן על עקרונותיו, בלי צורך לקושש מחמאות או לחפש פופולריות. בקלות הוא יכול היה לזכות למחיאות כפיים לו רק היה מסכים שהמורים ימשיכו ללמד עוד תשעה ימים בחופש הגדול, אבל אז הוא לא היה שומר על זכויותיהם של מי שנתנו לו את קולם.
אין לארז צורך לרצות את שר החינוך החדש או את ראש הממשלה. ייתכן שהוא לא מאמין בפשרות, אבל דבר אחד הוא עושה בנאמנות: מגן על האינטרסים של המורים שבחרו בו לתפקיד. הוא לא נרתע מגילוי עוינות ושנאה שמופנים כלפיו כדי לפגוע בו. ונכון, הוא כוחני ולא תמיד נחמד, אבל אין מחלוקת שהמעסיקים בענפים הציבוריים יודעים להעריך כוח. וארז למד בשנים הרבות בתפקיד לעשות שימוש בכוח בניהול משא ומתן.
לפני 23 שנה נבחר ארז לעמוד בראש ארגון המורים העל־יסודיים. לדעת מתנגדיו - והם לא מעטים - הוא היה צריך לפרוש מזמן. זה יקרה בקרוב, כי הגיל עושה את שלו. את מקומו של ארז יתפוס או תתפוס מנהיג או מנהיגה צעירים בהרבה מגילו. מנהיג אטרקטיבי יותר, מתנסח ברהיטות רבה יותר, ועובר מסך טוב פי כמה ממנו. אבל אני מתקשה להאמין שהאדם הבא יביא למורים את ההישגים שהשיג ארז. כשהוא יפרוש, יהיו בארגון מי שישמחו על פרישתו של הרודן, אבל ספק גדול אם יהיו רבים שיוכלו להיכנס לנעליו הגדולות. מנהיגי עובדים כמוהו כבר לא קיימים. ארז הוא שריד לדרך שבה הגנו פעם על הזכויות והאינטרסים של עובדים.
2. כבר 17 חודשים מכהן ניצב מוטי כהן בתפקיד ממלא מקום מפכ"ל המשטרה, זאת כשמשך הכהונה הקצוב של המפקח הכללי של המשטרה עומד על 36 חודשים. ונראה כי בשבוע שעבר הוא הבין שתפקידו כמפכ"ל עתידי תלוי בשיקול הדעת של המפקדים בשטח, כשאמר לאחר מעצר תא"ל במיל' אמיר השכל: "תפקידה של המשטרה לאפשר את חופש הביטוי והמחאה לכל אדם ולשמור על שלום הציבור וביטחונו, זאת ללא קשר לנושא ההפגנה, לזהות המפגינים או לעמדותיהם".
מפקד משטרת ירושלים, ניצב דורון ידיד, שגם הוא רואה עצמו מיועד לתפקיד המפכ"ל, יתקשה להשתחרר מהאחריות לתבערה שהייתה בסוף השבוע בירושלים. לא ניתן להתעלם גם משיקול הדעת הלקוי של קצין המשטרה שאחראי למעצר, שהחליט לאזוק בידיו וברגליו אדם כמו השכל בנימוק שהפר את הסדר הציבורי.
חיזוק לדעתי קיבלתי מהחלטת השופטת אורנה סנדלר־איתן, שדחתה את בקשת המשטרה להרחיק את השכל ושני עצורים נוספים מירושלים ל־15 ימים, וקבעה כי מדובר ב"צעד לא מידתי", משום ש"הזכות להפגין היא זכות יסוד במדינה דמוקרטית", ושחררה אותם ללא תנאים מגבילים.
מהיכרותי עם השר לביטחון הפנים אמיר אוחנה, אני משוכנע שגם הוא סבור שמדובר בתבערה מיותרת שרק הזיקה לתדמית המשטרה. ואם ניצב מוטי כהן רוצה להיות המפכ"ל ה־19 של משטרת ישראל, הוא לא צריך לרצות אף אחד. הוא צריך לפעול על פי החוק ולא לאפשר לחנפנים לקבוע מדיניות משלהם, שגם תסבך אותו וגם תפגע באמינות המשטרה.
3. כניסתה של גילה גמליאל לתפקיד השרה להגנת הסביבה לוותה ברעש גדול, שנגרם מקריסתו של אחד משני מגדלי הקירור של בתי הזיקוק בחיפה המוכרים בשם העממי "לבניות". העובדה שמתקן הקירור שקרס לא פועל יותר מעשור, לא מנעה מגמליאל לנצל את ההזדמנות לעשות מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב: לתפוס כותרת. כך היא צוטטה מצהירה בשנינות שהפעם הקריסה התרחשה בטעות, אבל בפעם הבאה היא תהיה מכוונת.
גמליאל היא השרה החרוצה ביותר בממשלה. בממשלה הקודמת, כשרה לשוויון חברתי, היא הייתה אחת משיאניות הטיסות לחו"ל. אני משוכנע שגם אתם התרשמתם שמסעותיה של גמליאל בעולם, על חשבון הקופה הציבורית, תרמו לשוויון שכמוהו לא היה כאן מעולם. חושבים שאני מגזים? היכנסו לדף הפייסבוק של גמליאל ותגלו מה שכתבה בעיצומה של מגיפת הקורונה: "אני מובילה חמש אסטרטגיות יציאה מהמשבר עבור הפסיפס האנושי של החברה הישראלית". הפסיפס האנושי? לא פחות.
כשהשרה גמליאל בישרה לנו בתפקידה הקודם שהעבירה לאחר סיכום עם האוצר אארבעה מיליון שקלים למיזם שנועד לעזור לרווחתם של חיילי צה"ל, היא לא הסתפקה בכך וציינה שהיא עוטפת את החיילים, מחזקת את ידיהם ומצדיעה להם. אני התרגשתי.
אלא שהשרה גמליאל רחוקה מלדייק. אני משתדל להימנע מלכתוב בלשון לא דיפלומטית מה דעתי על הנוצות שבהן התקשטה גמליאל, אבל בהודעה של לשכת ראש הממשלה נאמר ש"בהנחיית ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר משה כחלון, גיבשו מנכ"לי משרדי ראש הממשלה, האוצר, ומנכ"ל המשרד לשוויון חברתי, מתווה לחלוקת מענקים לחיילים בודדים משוחררים". מעניין שמההודעה נשמט שמה של מי שזוקפת לעצמה את הקרדיט, והוזכר בה רק שמו של שר האוצר.
לפני שגמליאל עזבה את משרדה הקודם, היא הציעה בכל הרצינות, "כפי שהממשלה מתווה בימים אלה את התו הסגול, יש להתוות תהליך קבלת תו ירוק בקרב המבוגרים". והוסיפה, "התו הירוק יהיה מעין רישיון לבני הגיל השלישי לנוע במרחב הציבורי". מזל שהיא עברה למשרד אחר וחסכה ממני את הצורך להסתובב עם התו הזה.
4. אלי ישראלי ז"ל היה שדרן ואיש רדיו נערץ. זכיתי כילד לשמוע אותו בעת שכבש את המיקרופון בסגנון הגשה חופשי ומשוחרר, כששידר מוזיקה ברזילאית וכשהגיש את מצעד הפזמונים הלועזי, שהיה ספינת הדגל של הרדיו הישראלי. סגרתי את המעגל כשזכיתי להכיר אותו אישית, בעת השירות הצבאי שלי כחייל בגלי צה"ל.
כארבעה חודשים אחרי מותו הגו אחותו, עטרה ישראלי, ובנותיו רעיון מקורי ויוצא דופן: לחלק את אוסף הדיסקים והתקליטים שהותיר אחריו ובדרך זו להנציח את זכרו. את המלאכה עשה בהתנדבות היוצר זיו רובינשטיין, חברו הקרוב. מותו של אלי ישראלי הוא אבידה גדולה לא רק למשפחתו ולחבריו, אלא גם להמוני מאזיניו שמתגעגעים לקולו הרדיופוני המיוחד. המיזם החדש הוא דרך נפלאה להיזכר.
הכותב הוא משפטן ששימש כמנהל חטיבת החדשות של הערוץ הראשון וכיו"ר אגודת העיתונאים. נמנה עם מייסדי "יושרה לישראל"