ה־4 ביולי, יום העצמאות האמריקאי, לא היה השנה חג לרוב האמריקאים. מצד אחד, נגיף קורונה שכבר קטל למעלה מ־130 אלף נפש (וכ־45 אלף חולים חדשים רק ביום העצמאות), ומצד שני, שורה ארוכה של נגיפים פוליטיים אלימים משמאל ומימין שזורים הרס במרקם החברתי של ארצות הברית ושעלולים לערער את יסודותיה הפוליטיים והכלכליים ואת מעמדה בעולם.
ארצות הברית תמיד הייתה מדינה אלימה, מיום היווסדה ואף לפני כן, ויחד עם זאת, באופן פרדוקסלי, ואולי כאנטיתזה, גם מחוללת של קדמה, חירות, נאורות חברתית, דמוקרטיה וזכויות אזרח — שהיוו מודל לחיקוי או לקנאה לחלק גדול מהעולם — ונתפסו כאיום על ידי אחרים. היום מתרחש בה מאבק איתנים בין שתי המגמות הסותרות האלה באופייה הלאומי, ושלגביהן הבחירות הקרובות יהיו לא רק סימן לבאות, אלא גם חלק מהמאבק עצמו. העימות איננו על הקווים הברורים בין דמוקרטים לרפובליקנים, אלא על אופיין ומהותן של המפלגות האלה.
אחד מעמיתיי במרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים בוושינגטון ששאלתי לדעתו, סבור שמה שמאפיין את הדמוקרטים זה “חוסר הקוהרנטיות והעקביות הטיפוסי שלהם”, בעוד שאצל הרפובליקנים הולכים ומתרחבים הסדקים בין תומכי טראמפ הפופוליסטיים לבין הגרעין השמרני הוותיק.
ואולם, מה שרלוונטית כרגע במיוחד היא הורדת הידיים במפלגה הדמוקרטית. אומנם ג’ו ביידן איננו המועמד המלהיב ביותר, אך כמו בבדיחה על האיש שכשנשאל מדוע התגרש מאשתו והתחתן עם אישה מכוערת, השיב: “מפני שהיא אחרת”, סיכוייו לנצח בבחירות על רקע העוינות כלפי טראמפ בחלקים מהציבור האמריקאי ומה שנתפס ככישלונו במאבק בקורונה, נמצאים בקו עלייה. מה שפועל עדיין לטובת הנשיא הוא השיפור במצב הכלכלי, לרבות הירידה באבטלה והשגשוג בוול סטריט, וכן התגובה האינסטינקטיבית הנזעמת ברובדי ציבור שונים על ההפגנות והבריונות ברחובות בעקבות הריגתו של אזרח אפרו־אמריקאי ועל היוזמות האנרכיסטיות לביטול המשטרה, אך לא ברור אם זה יספיק לטראמפ מבלי שיסתמן ניצחון ברור על הקורונה.
אסטרטגיית הבחירות העיקרית של טראמפ, במשולב עם המוטיב של “חוק וסדר”, היא הדבקת תו שמאלני על ביידן כדי להרחיק ממנו מצביעים פוטנציאליים ממרכז המפה הפוליטית שמאסו בפופוליזם של טראמפ, אך זו נתקלת בקושי שכן עברו הפוליטי מאפיין אותו כאיש מרכז מובהק. הוא אומנם הזדהה פומבית עם אחדות מסיסמאות השמאל ואף מינה את חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקזיו־קורטז השמאלנית ליו”ר משותפת באחת הוועדות החשובות לעיצוב מצע המפלגה, אך הניסיונות לקשור אותו לקריאות לביטול המשטרה נתקלו בסירוב מוחלט. יש משקיפים שסבורים שהמחוות שביידן עשה לשמאל היו טקטיות בעיקרן ונועדו להביא לאיחוי המפלגה ויש המקווים שגם הקבוצה הפרוגרסיבית חותרת בראש ובראשונה לאיחוד כל הכוחות לקראת הבחירות ולא למהפך אידיאולוגי ופוליטי.
ואולם, התייחסות מרגיעה זו מתעלמת ממניעיהם מרחיקי הלכת של מי שנותנים בה את הטון ושמטרתם היא אכן לחולל מהפכה ולא רפורמות ושינויים אבולוציוניים. לא בכדי ראו משקיפים פוליטיים וראשי המחנה השמאלני עצמו בניצחון מועמדם בפריימריז בברונקס על חבר הקונגרס הוותיק אליוט אנגל חלק ממערכה כוללת לכיבוש המפלגה. אומנם הרוב המתון עודנו שולט (אינדיקציה נוספת תהיה בבחירת הסגנית לנשיאות — מהשמאל או מהמרכז), אך שאננות יתר עלולה להיות בעוכריו.
אופיו האנטי־ישראלי ובחלקו האנטישמי של מחנה השמאל היה ידוע גם קודם, אך הודגם ביתר שאת בשבוע שעבר כשאוקזיו־קורטז, יחד עם הסנאטור ברני סנדרס, אגפי “ג’יי סטריט” וגורמים אנטי־ישראליים אחרים, החתימו חברי קונגרס על מכתב הקורא להפסקת הסיוע הביטחוני לישראל אם זו תיישם את תוכניות הסיפוח שלה, ולא תכבד, כביכול, את “זכויות האדם” בשטחים. מטרתה של הקבוצה הזאת היא להביא לגיבוש מדיניות אנטי־ישראלית קונקרטית אם וכאשר הדמוקרטים ינצחו. אומנם בשלב זה אין סיכוי שיצליחו וביידן כבר הודיע שיתנגד להתניית הסיוע הביטחוני לישראל, אך יוזמות כאלה ימשיכו לקרות.
17 שבועות לבחירות ועוד הכל פתוח. כתב “מעריב” בארצות הברית רון מיברג אומנם משוכנע שגורלו של טראמפ נחרץ, אבל משקיפה ישראלית אחרת שחיה בארצות הברית אומרת ש”לא יהיה ולו לבן אחד שלא יצביע לטראמפ”. ישראל, בכל אופן, חייבת להיות ערוכה לכל אפשרות. ראוי שראש הממשלה ירכיב בהקדם קבוצת עבודה מטובי המומחים לזירה האמריקאית בארץ ובארצות הברית, כולל אנשי משרד החוץ בהווה ובעבר, ושגרירנו הבא בוושינגטון גלעד ארדן שיעמוד בחזית המערכה.