פרויקטור הקורונה, פרופ' רוני גמזו, הציג את תוכניתו לטיפול בהתפשטות התחלואה, המכונה "מגן ישראל". "אנחנו לא ניתן יותר הגבלות שאין בהן היגיון", הבטיח גמזו בפתח דבריו, והוסיף: "אני האחראי". אפשר לראות בדבריו רמז מובהק למטרת המינוי, מסר שאמור לומר לציבור - יש פה מישהו שדואג לדברים, מישהו שאפשר לסמוך עליו. מבוגר אחראי.
צעד זה יכול היה להיתפס כחיובי, אילו היו לתפקיד זה שיניים, אך במצב העניינים הנוכחי נראה שמינוי זה נעשה למראית עין בלבד. עד כה לא ברור מה תהיינה סמכויותיו של הפרויקטור החדש ומה הנושאים שעליהם הוא יופקד. ככל הנראה מקבלי ההחלטות סבורים שהציבור כל כך מיואש, עד שהוא יקנה כל סיפור שמנסים למכור לו. אבל בסופו של דבר מדובר באקט יחצני שאין מאחוריו דבר. הממשלה הבינה שהיא חייבת לעשות צעד שיאותת לציבור שהמצב בשליטה. שיש מישהו שלוקח אחריות על המצב.
במהלך נאומו ציין פרופ' גמזו כי יצמצם את ההגבלות למינימום, והוסיף "כל הגבלה שתצא תהיה ברורה ומקצועית", בכך הוא רמז למעשה להתנהלות הקלוקלת של הממשלה כפי שבאה לידי ביטוי בטיפול במשבר הקורונה עם הנחיות שמשתנות חדשות לבקרים, הגבלות שלא מגובות בנתונים וטעויות באיכון של נבדקים, שמחייבות רבים להיכנס לבידוד שלא לצורך.
פרופ' גמזו המשיך ואמר: "אנחנו צריכים לעשות חוזה חדש בינינו לבין האזרחים, יש בעיה של התערערות האמון". את חוסר האמון שעליו מדבר גמזו ראינו כאשר בעלי המסעדות ובתי הקפה החליטו על דעת עצמם לא לסגור את המסעדות בסופי שבוע, בניגוד להנחיית הממשלה.
המטרה האמיתית מאחורי המינוי של פרופ' גמזו היא לשקם את אמון הציבור במקבלי ההחלטות, שנשחק עד דק לאחרונה. הנזק שנגרם מהתנהלות מקבלי ההחלטות שמטרתה להילחם בהתפשטות הנגיף, גדול מהתועלת שהם מביאים. זו לא המגיפה אלא מדיניות הממשלה שהובילה את הציבור למצב של חוסר אונים. האזרחים, בעיקר בעלי העסקים הקטנים והעצמאים, למדו שהם אינם יכולים לשלוט במצבם או לעשות מעשה כדי לשנות אותו. העובדה שאף אחד לא יודע איזו הגבלה חדשה תצוץ מחר או מתי הדברים ישובו למסלולם התקין משבשת את המערכת ההורמונלית ומגדילה משמעותית את הסיכוי לשקוע בדיכאון.
במקום לפתוח דף חדש, או כפי שאמר גמזו "חוזה חדש" עם הציבור, מקבלי ההחלטות בחרו בדרך הקלה ביותר: יצירת מניפולציה כדי להרגיע את הרוחות. אלא שצעד זה עלול לעשות את ההפך ולמוטט לחלוטין את אמון הציבור במקבלי ההחלטות.
מחקרים מראים שצעדים מסוג זה, שנעשים רק למראית עין, רק כדי ליצור רגיעה בלי שיש דבר וחצי דבר מאחוריהם, מייצרים תחושות שליליות באופן משמעותי בהשוואה למצב שבו הם לא היו נעשים. נקיטת מהלכים מניפולטיביים בזמן כה רגיש היא הדבר האחרון שהציבור בישראל צריך. כאשר הציבור מקבל את התחושה שאין מבוגר אחראי, יכול להתרחש אחד משני הדברים: התנהגות פאסיבית של שיתוק, דיכאון וחוסר אונים, שעלולה לפגוע במורל הלאומי ובכושר היצרנות של המשק, או שהציבור יחליט לקחת את המושכות לידיים ולהיות אדון לגורלו. כרגע לא ברור איזו אופציה עדיפה. נראה שאם מקבלי ההחלטות לא יתעשתו, הרע ביותר עוד לפנינו.
אם עד היום סברנו שאנו נתונים רק למניפולציות של תאגידים וחברות שמכירים אותנו טוב משאנחנו מכירים את עצמנו, ומוכרים לנו מוצרים שאנחנו לא צריכים רק כדי לספק צרכים פסיכולוגיים כמו תחושת שייכות, ערך עצמי, ודאות וביטחון - כיום אנחנו מבינים שאנו נתונים לאותן מניפולציות גם מצד המנהיגים שלנו.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה
[email protected]