להשתחרר מהקונספציה: כמה דברים מהלב, שאולי יגיעו בסוף גם לאוזן. זורמים ממני הגיגים ומחשבות והרבה חשבון נפש על הישגינו וכישלוננו בתקופה הלא פשוטה שאליה נקלענו, תקופת הקורונה.
חצי שנה ברכבת הטלטולים, בין תקווה לייאוש, החלטות מזגזגות, חלקן קפריזיות וחלקן משוללות כל בסיס רפואי. זה הזמן לחשבון נפש אישי ועוד יותר - זה הזמן לחשבון נפש ציבורי. המגיפה עדיין מנצחת אותנו בגדול, ואנו מתבשרים חדשות לבקרים על הדבקות בסדר גודל של יותר מאלף נדבקים ליממה, לאחר שהצעדים שנקטה המדינה עד כה הכזיבו.
כאחרונת המדינות הגרועות ולאחר חצי שנה של הגבלות מסוגים שונים, אנו ניצבים מול משבר כלכלי, חברתי ורפואי, המקיף את כולנו וגורם לכל המדינה להיות מדוכדכת.
עם יד על הלב של כולנו, אין לנו מה להתפאר באסטרטגיה של מדינתנו בטיפול במגיפה. אם פה ושם שמענו במהלך הגל הראשון שפונים אלינו ממדינות רבות, כדי להבין כיצד ביצענו נס רפואי כזה עם מספר נמוך של חולים קשים ומספר אפסי של נפטרים, הרי שכעת התהפכה הקערה על פיה והטלפון שומם. אנחנו מדינה אדומה, מוקצה, ותושביה "מצורעים", שאינם רצויים בשום מדינה "ירוקה", אותן מדינות שהייתה לנו ביקורת עליהן בגין טיפולן במגיפה.
המילה "מרורים" לא ממש משקפת את מצבנו: רמת אבטלה גבוהה, עצמאים במצב כלכלי קשה, עסקים סגורים, ציבור גדול מובטל או בחל"ת, תמיכות ממשלתיות שלא ממש ממריצות לעבוד. חצי שנה עמוק בבוץ הקורונה, ללא אירועי תרבות, ללא שמחות או חיים ציבוריים.
ושוב אנו ניצבים לפני דילמה בתחום החינוך: האם שנת הלימודים תיפתח בעוד מספר שבועות? מה תהיה מתכונת הלימודים? האם גם בתי הספר העל־יסודיים ייפתחו? באופן מלא? חלקית? בקפסולות? שוב אנחנו בחוסר ודאות ומול "אמרות שפר" סותרות מצד מנהיגינו.
אז איפה טעינו, והאם אנו מסוגלים לצאת מהקונספציה השגויה שהשתלטה עלינו מתחילת המגיפה? קונספציה שהביאה למחסור בבדיקות קורונה, התעלמה מהצורך לאתר ולבודד מפיצי־על, יצרה את אילוץ המטושים והמעבדות, ובניגוד למדינות אחרות - לא ניצלה את התקופה שבה אפשר היה לארגן צעדים אופרטיביים מול המפיצים, תוך פתיחת המשק לתעסוקה מלאה, מה שהיה מקטין את הכאוס העכשווי.
אני ניצב מול המראה, מסתכל בנון־קונפורמיסט שניצב מולי ושואל, איך זה שלאחר ארבעה עשורים של עשייה במערכת הרפואה הציבורית, נכשלתי בשכנוע מקבלי ההחלטה בשינויי המתווים ובהכנסת היגיון פשוט כתחליף לקונספציה השגויה, שעיוורה אותם או שהייתה נוחה למישהו.
הרי מה אמר ההיגיון הפשוט? בתחילה היינו כולנו נקיים מקורונה ומצווים היינו לשמור על גבולותינו, העלולים לשמש מקור חדירה לווירוס, מה שבאמת קרה. ההסגר של 14 יום שנקטנו לגבי הישראלים החוזרים מחו"ל ואיסור כניסת זרים היה נשמע כצעד הגיוני. דא עקא, כבר בתחילה היינו חייבים לבדוק את יעילותו, שהייתה די נמוכה - כ־60־70 חיוביים לקורונה מתוך יותר מ־100 אלף איש בהסגר.
תירוצים כמו "כולם עושים כך" רק חיזקו את הקונספציה, לא יצרו תשתית לבדיקת יעילות ומנעו חיפוש תחליף יותר יעיל. כמו למשל בדיקת קורונה ביום החמישי לכניסה ארצה, מה שהיה משחרר מההסגר 100 אלף איש. אולי אסטרטגיה זו לא הייתה מחסלת את כל התעופה האזרחית, כפי שזה לא קרה במדינות אחרות. ואולי זה היה עוזר לתיירות הנכנסת ומסייע לכלכלה במשבר.
ביושר רב חייבים להודות כי הצעד הכל כך פשוט והגיוני של הסגר לא צלח. בהיעדר כל ניסיון לחלופה אחרת במקומו ובחוכמה שלאחר מעשה, חייבים לקבוע שנכשלנו ועברנו לשלב של המחלה, שהיא ההדבקה התוך־ארצית. ושוב, הקונספציה השגויה השתלטה עלינו. דיברנו גבוהה־גבוהה, הונהגנו בדרך חד־סטרית מלאת הגבלות, איסורים וגזירות. דיברנו הרבה על הצורך בבדיקות, איתור חיוביים, בידודם וקטיעת שרשרת ההדבקה. ומה עשינו מכל זה?
איחרנו בהגנה על קשישינו, הגם שהדסה היווה עמוד לפני המחנה והראה כי אפשר בסדרת בדיקות מטוש למנוע מוקדי מחלה ולהציל חיים. לקח זמן רב עד שמונה פרופ' רוני גמזו למתכלל אירוע בתי האבות. ואכן, מאז ועד היום אלה בדיקות הסיקור היחידות המתבצעות באופן מלא, והתוצאות מראות שמאז הצלחנו לשמור על חיי קשישינו.
אבל לא הסקנו את המסקנות המתבקשות בדבר חשיבות בדיקות הסיקור ויכולתן לשנות את המציאות. הרי מתבקש היה להקים מערך "שומר תלמידינו", ויחד עם פתיחת בתי הספר לדגום פשוט את הצוותים במוסדות החינוך כמו בבתי האבות, ולמנוע את החמרת ההדבקות, שהגיעו לאחר פתיחת בתי הספר.
שוב ושוב נתקלנו בתירוצים: הבדיקות לא מדויקות, מחסור במטושים, מעבדות לא יעילות, משכי זמן עצומים לתשובות. בשורה התחתונה, שוב חייבים להודות שהכנסנו את עצמנו לסחרחרה של עלייה בשיעור ובמספר הנדבקים.
"מחדל הבדיקות" קראנו לזה. האם זה תוקן? ראש הממשלה בנימין נתניהו הכריז על ביצוע עשרות אלפי בדיקות (למי?), הובאו מעבדות ארצה, נפתחה מעבדת ענק פרטית... ואמש שמענו בחדשות על סגירת מתחמי הדרייב אין, כי אין די בדיקות להצדקת קיומם. מה קורה לנו?
לא ישבנו לחשוב על עוד דרכים, חוץ מעוד הגבלות לא מבוססות רפואית ודיוני סרק על סגר, סגרים ליליים, סגרי סוף שבוע, ופתיחה וסגירת הים ומכוני הספורט והמסעדות ואירועי תרבות ושמחה. לא התבשרנו על צעדים התקפיים, יזומים, של יציאה לחיפוש מעבירי המחלה, כמו שעשינו במבצע מגן אבות, רק בהיקפי ענק - אזוריים, שכונתיים, עירוניים וכו'.
אז מהלב, ואולי סוף־סוף לאוזן הנכונה. הרי אנחנו מדינה קטנה, אבל חכמה, בת־תושייה ואלופת האלתורים והטכנולוגיות. מה יש לנו להפסיד? בואו נתייעל במעשים, לא בדיבורים, ונצא למבצעים פשוטים, של דיגום הפרופיל המתאים של "מפיץ־על", שמתרוצץ הרבה ממקום למקום ושהיה במגע עם חולה מאומת. נעשה בדיקה מהירה, עם תשובה זריזה ובידוד מוחלט והחלטי.
הציבור, שנקעה נפשו מהזגזוג בהחלטות, צמא למעשים החלטיים כאלה. כך, האמון במקבלי ההחלטות הרפואיות יחזור אל מול הירידה הצפויה בשיעורי ההדבקה.
בואו נתלכד סביב פעילות זו, שתבוא כמובן נוסף לצעדי הזהירות המחייבים - מסיכות, היגיינה, בידוד חברתי ומניעת התקהלויות מסוכנות.
הכותב הוא מנכ"ל המרכז הרפואי הדסה