מדהים לראות איך סדר היום הציבורי שלנו מתנהל בתזזיתיות: הרי רק בשבוע שעבר היינו עמוק בתוך השלכות הקורונה וההפגנות בבלפור, שבן רגע הוחלפו בהסכם שלום פתאומי עם איחוד האמירויות, ומשם שוב חתכנו לדיבורים על בחירות.
היה יכול להיות נחמד אם ברגע שמישהו היה מצליח לשנות את השיח, גם הבעיות שעמדו על הפרק לפני כן היו נפתרות. אבל תביטו סביב. עוטף עזה מופגז על בסיס קבוע כבר למעלה משנתיים, גם כשסדר היום משתנה. למעלה מ־4.5 מיליון פלסטינים עדיין חיים כאן, חצויים בין עזה ליהודה ושומרון, בין שמדברים על סיפוח ובין שמוותרים עליו. וכן, גם הקורונה עדיין פה. מתגלים כאן כ־1,500 חולים חדשים ביום, וההשלכות הכלכליות והחברתיות קשות, גם כשאנחנו מתברכים בהפתעה יפה של הסכם שלום.
על אף השאלות הפתוחות על מכירת הנשק המתקדם לאמירויות, יש קונצנזוס על כך שההסכם טוב לישראל. או לפחות הסכמה רחבה. גם זה שינוי מרענן, כי המחנאות שפשתה כאן השכיחה מאיתנו את היכולת הבסיסית להסכים על מה טוב ומה רע ליהודים. מה שכן - הססמאות על ״שלום תמורת שלום״ לא מדויקות. קודם כל, כי עם האמירויות מעולם לא היה לנו סכסוך על שטח או מלחמה. ושנית, כי היתרון שיש להסכם בהיבט הפלסטיני שונה מהססמה.
מאז הסכם אוסלו ההנהגה הפלסטינית האמינה שככל שתחכה יותר - תרוויח יותר. עצם העלאת עניין הסיפוח כאפשרות במסגרת "עסקת המאה", גם אם התנפצה על חופי המציאות, הפרה את התפיסה הישנה. ברגע שגם האמירויות שמה את הבעיה הפלסטינית בצד כדי לדאוג לעצמה, המסר הזה רק התחזק. הזמן אינו פועל בהכרח לטובת הפלסטינים, ושבירת הפרדיגמה הישנה היא חדשות טובות, ולא משנה מאיזה צד מסתכלים עליה. מצד אחד ישראל יכולה להרוויח מיחסים משופרים עם מדינות ערב המתונות גם בלי הפלסטינים, ומצד שני נחלצנו מהמבוי הסתום של הפרדיגמה הקודמת, שממנו כבר לא הייתה דרך להגיע להסכם איתם, או לפתור את הבעיה.
גם אם מאמינים שהבעיה הפלסטינית היא רק באשמת הפלסטינים, היא דורשת פתרון. כל עוד לא יהיה פתרון, גם אנחנו נסבול. משמעות ההסכם עם האמירויות היא שאחרי 25 שנה של הנהגה רקובה שנכשלה בבניית מדינה, הפלסטינים זכו גם לשינמוך משמעותי במעמדם הבינלאומי. האם הם יתחילו להפנים שאם יסרבו לכל עסקה, בסוף יפסידו הכל? אולי, אבל ממש לא בטוח.
הפרדיגמה הישנה נופצה, אבל השאלה היא מה זה יעשה לאידיאלים. עד היום האידיאלים הפלסטיניים בערו בעוז ועברו כחלק מהחינוך והתרבות הפנימית. מבחינתם "בדם ואש נפדה את פלסטין" (או למעשה את ישראל), ומקסימום אם לא ילך אז נמות כשהידים. אבל העניין עם אידיאלים הוא שצריך להפוך אותם לדרך פרגמטית של עשייה, ולשם כך להתפשר על חלקם. הם חסרי משמעות אם אין שום דרך "לתכלס" אותם.
זה נכון לא רק לגבי האידיאלים הפלסטיניים אלא גם לגבי האידיאלים הבוערים של השמאל הישראלי. הוא בער באידיאלים של ויתורים והלקאה עצמית, אבל בסופו של דבר צריך שניים לטנגו. השמאל של שנות ה־80־90 לא קרא נכון את המפה. הוא שילם על כך מחיר כשההמונים נטשו אותו. הוא אופציה מדומה שכבר אינה באמת קיימת, ומשרתת בעיקר את הקמפיינים של הימין כאפשרות דמיונית איומה ונוראה. שרידי גחליו עוד בוערים בין דפי עיתון "הארץ", אבל מבחינה אלקטורלית הוא במקרה הטוב מפלגת נישה.
ומה עם האידיאלים של הימין? מסתבר שלמרות ההליכה ימינה, הגושים והצהרות הנאמנות, גם איתם אי אפשר להגיע לתכלס, ע״ע הסיפוח זיכרונו לברכה. אם כבר, ההסכם עם האמירויות מוכיח כמה אנחנו יכולים להרוויח מיחסים משופרים עם מדינות האזור המתונות אם נזנח את הפנטזיה על ארץ ישראל השלמה. הרי מדובר בפנטזיה שאין לה רוב, ובכל מקרה יהיה קצת קשה להגשים אותה כל עוד 4.5 מיליון הפלסטינים אינם מתאיידים עם הסטת הנושא שעל סדר היום, אלא ממשיכים להתגורר כאן. בסופו של דבר, גם לגביהם ניאלץ להגיע לפתרון שיהיה עליו קונצנזוס, או לפחות הסכמה רחבה.
מה שפחות
מה שפחות יפה בהסכם הוא לא בהכרח עסקת ה־F־35, אלא הדרך שבה היא נעשתה. הסכמים היסטוריים לא יכולים להיות עבודה של איש אחד, שמונע מהבהלה שגרגיר מאבק הכוכבים על המהלך ייפול על מישהו אחר ולא על כתפיו. על אחת כמה וכמה, איש שנוי במחלוקת שאין לו מנדט מרוב הציבור הישראלי לעשות מהלכים על דעת עצמו, אלא במסגרת ממשלה פריטטית, מנגנוני שלטון ברורים, עבודת צוות והסכמה כמה שיותר רחבה.
ג׳ורג׳ בוש הבן אמר פעם שמנהל טוב הוא כזה שדואג שהארגון תמיד יהיה חזק יותר ממנו. גם מנהל מוכשר שכורת בריתות בקומבינות שלא ייאמנו, לא יטמיע הישגים לאורך זמן אם לא תהיה סביבו מערכת יציבה שמסוגלת לעבודת צוות. במקרה הזה - משרד ביטחון שתומך בהסכמים רגישים, ומשרד חוץ מקצועי שיתחזק ויפתח את הקשרים לאורך שנים.
עבודת הצוות והיכולת להגיע לקונצנזוס נשחקו כתוצאה ממערכות בחירות פרועות שאף פעם לא נגמרות. כשהקמפיין הוא אינסופי, הקרדיט הוא חזות הכל, והחיים מתמקדים רק ביריבות. למעשה, לא יצאנו מהפלונטר הפוליטי. במקום להתייחס לפיזור הכנסת כאל תרחיש קיצון, יש מי שמתייחס אליו כאל ברירת מחדל וככלי משחק יומיומי.
כשבכל רגע נתון אפשר לשבור את הכלים ולצאת לעוד מערכת בחירות בגלל סקר רגעי, הכל קצר טווח, קצר רואי. זו גם הסיבה לכך שאנחנו לא מצליחים להשתלט על משבר הקורונה - בכל רגע נשלפת עוד מניפולציה או ניסיון לסחוט משהו נוסף שלא נכתב בהסכם הקואליציוני. המדינה שלנו מתנהלת כמו ספינה שעוברת טלטולים פראיים על ידי מי שאמור להשיט אותה.
בציבור כבר יש מיאוס מהטלטולים האלה. במיוחד בזמן משבר, הם לא מניבים הרבה מעבר לבחילה. לא ייתכן שאחרי שלוש מערכות בחירות שלא הוכרעו ומגיפת קורונה אכזרית, עוד לא הבנו שמה שדרוש לנו יותר מכל הוא שיט רגוע יותר. תקופות של קונצנזוס לאומי, שייגזר מרגיעה של ארבע שנים תמימות בין בחירות לבחירות.
ההסכם הוא נפלא, אבל הוא יהיה שווה הרבה פחות אם הארגון לא יהיה חזק מספיק כדי לממש את הפוטנציאל שלו. הרי ספינה ששטה תוך טלטולים עזים כדרך חיים, לא רק שאינה מאפשרת שיט נעים, היא גם לא מגיעה רחוק.