מערכת אכיפת החוק מציגה: חוק ליהודים וחוק לערבים

הנה כמה כללים חשובים שלמדנו בעקבות סדרה של פסקי דין, דוגמת "נתיב האבות", שבהם הורה בג"ץ להרוס בתים של יהודים. הכלל הראשון, כפי שניסחה הנשיאה לשעבר מרים נאור, קובע ש"הקו המנחה הוא חובתה של המדינה לאכוף את חוקי התכנון והבנייה". וזה ברור. הכלל השני מדבר על כך שאכיפה של בנייה בלתי חוקית חשוב לבצע בהקדם, או במילותיה של נאור: "קיים קושי לעכב עד אין קץ את מימוש צווי ההריסה".

איזה נזק נגרם, אתם שואלים, במצב שבו ההליכים נסחבים שנים ארוכות, וההריסה מתמהמהת? ובכן, הנה התשובה של הנשיאה לשעבר, רגע אחרי שהסבירה ש"לא ניתן עוד להשלים עם הפרת החוק המתמשכת". "יש לזכור", הדגישה בפרשת "נתיב האבות", וכאן מגיע הכלל השלישי, "כי הפגיעה בשלטון החוק הולכת וגדלה עם חלוף הזמן שבו אי־החוקיות נותרת על כנה". צודקת. במדינה שמתייחסת אל עצמה כאל מדינת חוק, אי אפשר לשחק עם האכיפה ולהפעיל אותה איך שנוח, ומתי שנוח. כלומר כמעט אי אפשר, משום שמסתבר שלכל כלל יש יוצא מן הכלל, ואם הכלל הוא אכיפה, היוצא מן הכלל הוא אכיפה נגד ערבים.

אינספור עתירות הוגשו עד היום בדרישה אחת קטנה וצנועה, מהמדינה וממערכת אכיפת החוק שלה. יש במגזר הערבי בכלל, ובמגזר הבדואי בפרט, בנייה בלתי חוקית רחבת היקף? אנא אכפו עליהם את החוק. תהרסו אותה, כפי שאתם עושים במגזר היהודי. כלום. שוב ושוב חזרו שופטי בג"ץ ופסקו: "זה לא אותו הדבר". מרים נאור ואשר גרוניס, שני נשיאים שכבר הסבירו יותר מפעם אחת למה לגורם הזמן יש חשיבות, ככל שמדובר באכיפת חוקי הבנייה, ידעו באותה מידה להסביר גם למה אצל הבדואים זה אחרת. הליך מדהים אחד שכזה, שכבר הזכרתי כאן בעבר, עסק במה שהתחיל בשנות השמונים כתביעת פינוי נגד 82 משפחות בדואיות שפלשו לשטח באזור כביש דימונה־ירוחם. עשור שלם לקח עד שמינהל מקרקעי ישראל התייאש מהניסיונות להוציא אותם משם, והגיש נגדם תביעת פינוי. הדיון נמשך שנים בבית המשפט, בשל מה שהשופט הגדיר "רגישות רבה", וב־1997 נקבע סוף־סוף שלא רק שהבדואים פלשו לשטח לא להם, אלא שהם גם שיקרו לבית המשפט כשמכרו לו סיפורי סבתא על סבא שלהם שעיבד שם בעבר את האדמה, טענה שהוכחה כאגדת עם חסרת קשר למציאות. כשבית המשפט הורה להם לפנות את המקום, הם פנו לערער לבית המשפט המחוזי. כשהפסידו גם שם, וביקשו לערער לעליון, פגשו את נאור ואת גרוניס. 17 שנים עברו מאז החלו ההליכים המשפטיים ועד שהעליון דחה גם הוא את הפולשים, לא לפני שהשופטים הודיעו שהחליטו לעכב את הביצוע בעוד שנה וחצי כדי "לאפשר לצדדים למצות את המגעים להסדר... נוכח מורכבות הסכסוך מבחינה ציבורית ואנושית".

אז נכון, שניהם כבר כתבו גבוהה גבוהה על הצורך לאכוף את החוק, ועל כמה זה נורא כשהאכיפה הזו נסחבת במשך שנים, אבל גם במקרה הזה, כמו בכל המקרים שבהם הונחה על השולחן עתירה נגד בנייה בלתי חוקית של בדואים, נמצאו לפתע הסבלנות ואורך הרוח. הפינוי, אגב, רק למקרה שאתם מתעניינים - גם אחרי עשרות שנים, גם אחרי שלוש ערכאות, גם אחרי שהתברר שהבדואים שיקרו - לא בוצע מעולם. ולמה אני מזכיר את הפער הבלתי נסבל הזה, בין פסקי הדין שמצווים להרוס בתי יהודים, לפסקי דין שלא מאפשרים להרוס בתי ערבים? כדי לספר את הסיפור הבא.

"תת־אכיפה לאורך תקופה"

לפני 11 שנים, בשנת 2009, עתרה תנועת "רגבים" לבית המשפט, נגד הוועדה המרחבית לתכנון ובנייה אבו בסמה, בטענה שזו אינה ממלאת את חובתה. אבו בסמה הייתה בעבר מועצה אזורית שאיגדה 11 יישובים בדואיים, ובהמשך פוצלה לשתי מועצות. ב"רגבים" דרשו מהוועדה לנקוט הליכים נגד 63 מבנים בלתי חוקיים חדשים לגמרי, שנבחרו לדוגמה, ואשר נבנו בשורה של יישובים, בהם אום בטין, אל־סייד, מכחול, מולדה, כוחלה ודריג'את. לעתירה צורפו גם צילומים של המבנים, שהעידו כי מדובר בבתי מידות, לפעמים כאלה שנבנו על שטח של מאות מטרים רבועים, חלקם בני כמה קומות. כל הליך הבנייה, כמעט מיותר לציין, נערך מבלי שמישהו מטעמה של המדינה אישר את התוכניות, מבלי שמישהו פיקח, מבלי שמישהו בדק, ומבלי שמישהו שילם היטלים ומסים.

לוועדה המרחבית, שנדרשה להשיב לעתירה, היו שלל טענות כדי להסביר מדוע היא נמנעת מאכיפת החוק על העבריינים: יש לה רק מפקח אחד, והוא לא יכול להספיק הכל; יש לה סדרי עדיפויות, שהיא ורק היא, קובעת לעצמה. ונוסף לאלה, יש לה יישובים שאליהם המפקח לא יכול להיכנס לבדו, ללא ליווי משטרתי, נוכח אלימות ואיומים מצדה של האוכלוסייה המקומית.

בפברואר 2010 פרסמה סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע, השופטת שרה דברת, את פסק דינה: "... גם בנסיבות הקשות שבהן מצויה הרשות, וגם בהיעדר כוח אדם מספיק, אין ליתן לגיטימציה גורפת לתושבים לעשות דין לעצמם, לפעול בניגוד לחוק, ולהפר בריש גלי את חוק התכנון והבנייה, כאשר הרשויות יושבות מנגד ולא נוקטות פעולה כלשהי, דבר שיש ויהא בו כדי להגביר הבנייה הבלתי חוקית, כי ברור לבונים שקרוב לוודאי שלא ינקטו הליכי מניעה נגדם". "מדינת ישראל", סיכמה השופטת, "מדינת חוק היא, ואינה יכולה להשלים עם התופעה שאיש הישר בעיניו יעשה, ויבנה על כל גבעה פנויה כרצונו". סוף דבר, קיבלה השופטת את עתירת רגבים, ודרשה מגורמי האכיפה לאכוף את החוק על 63 המבנים, נשוא העתירה, לרבות ביצוע צווי הריסה, "תוך 12 חודשים מהיום".

בוועדה המרחבית לתכנון ובנייה לא אהבו את הפסיקה ומיהרו לערער לעליון, בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים. האכיפה שלנו, טענו בוועדה - בכפוף לאילוצי כוח האדם המצומצם, והצורך בליווי משטרתי בכניסה לחלק מהיישובים - סבירה בהחלט. חוץ מזה, הוסיפו, יש בעיה עם אישורי תוכניות באזורים הללו, והריסה רק תחריף את בעיית האמון מול תושבי המקום.

בית המשפט צירף להליך את היועץ המשפטי לממשלה, וביקש ממנו לגבש כללים לאכיפה יחד עם הוועדה המרחבית אבו בסמה. כשאלה נמסרו לשופטים, פסקו האחרונים שיש לקבל את הערעור ולבטל את סד הזמנים שהציבה הערכאה הקודמת להריסה. בית המשפט, כך נראה, התרשם עד מאוד מהכוונות הטובות של היועץ המשפטי לממשלה ושל הוועדה לתכנון ובנייה שבנגב. "ננקטו פעולות אכיפה לא מבוטלות, ובפרט הגשת כתבי אישום לגבי מרבית המבנים המפורטים בעתירה", כתב הנשיא אשר גרוניס, "...ניתן לומר, איפוא, כי חלק נכבד מפסק דינו של בית משפט קמא קוים הלכה למעשה".

בדקתי השבוע, אפרופו שביעות הרצון של גרוניס מכך שהוגשו כתבי אישום, איזה עונש הוטל עד כה על בעלי הבתים שבנו את בתיהם בלי חוקים ובלי אישורים ובלי מסים ובלי כלום. מתברר שאלה נאלצו לשלם קנסות שנעו בין 2,000 שקל למשהו באזור ה־30 אלף שקל. אם אתם מתעקשים על הנתונים המדויקים, הרי ש־44 בעלי בתים בלתי חוקיים שילמו, כולם יחד, קנסות שהצטברו לכדי 538,100 שקל. תעשו לבד את החשבון, ותבינו. כך או כך, גרוניס ביטל את פסק דינה של הערכאה הקודמת, והיה לו גם נימוק מעניין. "הותרת פסק הדין על כנו תחייב את המערערים (הוועדה לתכנון ובנייה אבו בסמה - ק"ל) לכלות את זמנם ומשאביהם בטפול בהפרות שבוצעו זה מכבר ומצויות ברשימה, וזאת בהכרח על חשבון הפרות חדשות או אחרות, אף אם מקומן גבוה יותר בסדרי העדיפויות שנקבעו".

לזכותו של הנשיא דאז, ייאמר שהוא לא התעלם מהמצב החמור. "...התמונה שנתגלתה הינה של תת־אכיפה לאורך תקופה ארוכה, ולמעשה מתן אפשרות להפרות רבות של דיני התכנון והבנייה. עם זאת, ברור כי נוכח המשאבים המוגבלים שבידי המערערים, לא היה בכוחם לפעול בצורה מקיפה ונמשכת נגד הפרות הדין. רשויות השלטון המרכזי חייבות היו לתת סיוע מתאים למערערים, אך הדבר לא נעשה". לגרוניס, ככל הנראה איש מאמין, הייתה תפילה שמהיום והלאה הכל יהיה טוב יותר. "יש לקוות שעתה, בין היתר בעקבות הנחייתו החדשה של היועץ, יפעלו הרשויות - המקומיות, המרחביות והמרכזיות - תוך שיתוף פעולה, לצמצום התופעה של בנייה בלתי חוקית שנתגלתה בהליכים אלו", כתב, והוסיף: "...מובן כי על אף קבלת הערעור, חזקה על המערערים כי ימשיכו בביצוע חובותיהם בתחום האכיפה, ובחיזוק האכיפה... לרבות לגבי המבנים נשוא העתירה (והערעור)... יש להניח כי הוועדה המרחבית... תמלא את חובת האכיפה המוטלת עליה, וכי האכיפה תהיה אפקטיבית". הוי, התמימות.

מתנערים מאחריות

לפני שנה וחצי, כחלוף עשר שנים מהעתירה המקורית, החליטו ברגבים לבדוק מה שלום הבתים שנבנו בניגוד לחוק, מה שלום ההבטחות לאכוף את החוק, ומה שלום התפילה של גרוניס, שלפיה הרשויות יתחילו לעשות את עבודתן. עו"ד בעז ארזי, בא כוחה של רגבים, פנה אל הוועדה של אבו בסמה וביקש לבדוק מה המצב בשטח עם אותם 63 בתים, שבגינם עתרה תנועתו לפני כעשור. בוועדה, הסתבר, בכלל לא הבינו שמוטלת עליהם החובה לאכוף את החוק על הבתים הללו. "הוועדה לא חויבה בנקיטת הליכי אכיפה נגד המבנים שפורטו במסגרת העתירה, אלא נקבע כי הוועדה תבצע פעולות אכיפה בהתאם לסדרי העדיפויות שגובשו, בשיתוף ובהנחיית היועמ"ש, ובהתאם למדיניות שנקבעה על ידי הוועדה המרחבית לתכנון ובנייה אבו בסמה", כתבו בתשובה.

במילים אחרות, אף אחד לא אמר שחייבים להרוס דווקא את המבנים האלה. יש לנו סדרי עדיפויות, והמבנים האלה לא נמצאים בסדרי העדיפויות הללו. עו"ד ארזי - שקיבל מענה פרטני באשר למצבו של כל בית ובית - שב ופנה אל הוועדה. מקריאת החומר שלכם, כתב, עולה כי 61 מתוך 63 הבתים הבלתי חוקיים שבעתירה מ־2009, עדיין עומדים על תילם, וכנגד 45 מהם יש צווי הריסה שיפוטיים, שמשום מה איש לא מממש. "למה אתם לא הורסים אותם?", שאל. התשובה הבאה הייתה מעניינת עוד יותר מקודמתה. "הוועדה המרחבית לתכנון ולבנייה אבו בסמה אינה מבצעת צווי הריסה בפועל, הן מטעמים תקציביים והן מטעמים ביטחוניים, וכפי שבוודאי ידוע לכם, הצווים מבוצעים על ידי יחידת יואב ובתיאום מול מנהלת דרום לתיאום האכיפה של דיני מקרקעין, בהתאם לסדרי העדיפויות הנקבעים במנהלת, בשיתוף כלל הגורמים הרלוונטיים". בקיצור, זה לא אנחנו. זו "המנהלת". משהבינו ברגבים, שבוועדה מגלגלים את האחריות ל"מנהלת", זו שפועלת תחת המשרד לביטחון הפנים, פנו אליה. הוועדה לתכנון ובנייה טוענת שהאחריות מוטלת עליכם, כתבו אל ראשי המנהלת, מה אתם עושים עם זה?

אנחנו, הסבירה בתגובה היועצת המשפטית של המנהלת, בכלל לא אמורים להרוס את הבתים האלה. אנחנו בסך הכל גוף שתפקידו לתאם בין כל הארגונים. מדי שבוע אנחנו נפגשים ודנים ב"כלל התיקים הניתנים לביצוע... שאושרו משפטית לביצוע... ומבדיקתנו עולה כי כל התיקים בנושא פנייתך לא התקבלו מעולם במנהלת, על כן הם אינם מוכרים למנהלת, לא נדונו במנהלת ולא עלו לביצוע במסגרת פורום האכיפה". בקיצור, כלום לא נעשה, וככל הנראה כלום גם לא ייעשה עם עשרות צווי ההריסה, ששוכבים במגירה.

לאחרונה שבו ברגבים ועתרו לבית המשפט נגד הוועדה לתכנון ובנייה אבו בסמה, נגד היחידה הארצית לפיקוח על הבנייה במשרד האוצר, נגד היועץ המשפטי לממשלה, ונגד אותה מנהלת דרום לתיאום אכיפת דיני מקרקעין, במשרד לביטחון הפנים. עשר שנים עברו מתחילת ההליכים המשפטיים. שבע שנים עברו מאז מתן פסק דינו של העליון. בין חמש לשבע שנים עברו מהיום שבו הוצאו צווי הריסה שיפוטיים ל־45 מהמבנים שמופיעים בעתירה המקורית, ושבינתיים אוכלסו. שום הליך אכיפתי לא מבוצע. כלל הגורמים בשטח מתנערים מאחריותם, וזורקים אותה מאחד לשני.

אכיפת חוק גזענית

סקרתי כאן בעבר סדרה של עתירות מהסוג הזה. גם כשהיה מדובר בהשתלטות פראית של בדואים על אדמה פרטית, שרשומה בטאבו על שמם של יהודים, מצאו שופטי בג"ץ ק"ן טעמים כדי להסביר למה לא צריך לאכוף את החוק על הפולשים. אני לא זוכר מקרה אחד שבו פסקו אחרת. ההתייחסות של בית המשפט ושל מערכת אכיפת החוק כולה, אל בנייה בלתי חוקית ערבית ואל בנייה בלתי חוקית יהודית, כאל שני עניינים שאין קשר ביניהם, וכל אחד מהם פועל לפי מערכת חוקים אחרת, וכל אחד מהם דורש ראייה אחרת, הפכה לאפליה ממוסדת, מובנית, שאי אפשר עוד להתעלם ממנה, ואי אפשר עוד להתכחש לה. מערכת אכיפת חוק שמנסחת את החלטותיה ואת פסיקותיה בהתאם למוצאו של מי שעומד מולה, היא מערכת אכיפת חוק שאי אפשר להתייחס ברצינות לשום החלטה שהיא מקבלת, ולפני הכל היא מערכת אכיפת חוק גזענית.

תגובת משרד המשפטים: "תגובת המדינה תימסר לבית המשפט, כמקובל".

תגובת הוועדה המרחבית לתכנון ובנייה אבו בסמה: "הדברים המתוארים בעתירה אינם משקפים את המציאות. הנושא תלוי ועומד בפני בית המשפט, והוועדה תעביר את תשובתה במועד שקבע בית המשפט".