הניסיון לשנות את חוק השבות: פגיעה בעתידו של העם היהודי

שאלת מיהו יהודי והצעות לשינוי חוק השבות עלו לא פעם בעבר, ותמיד הורדו מסדר היום. אחד מהמקרים השנויים במחלוקת אירע בשנת 1965 סביב שאלת יהדותה של רינה איתני ז"ל, שהייתה חברת מועצה מטעם מפא"י בנצרת עילית. הוריה של רינה הכירו בגרמניה, אמה הייתה נוצרייה ואביה יהודי. את המלחמה עברה המשפחה בגטו ורשה, שממנו ברחה ומצאה מסתור בפולין. אביה ואחיה לא שרדו את השואה, ורינה הגיעה עם משפחתה לארץ בשנת 1947. היא הוכרה כיהודייה, שירתה בצה"ל והקימה משפחה. לאחר שנבחרה לשמש כחברת מועצה בנצרת עילית, עלה פתאום הספק באשר ליהדותה, ובשל העובדה שאמה לא הייתה יהודייה - משרד הפנים החליט על ביטול רישומה כיהודייה. הסוגיה הגיעה לכנסת, שם התקיים דיון סוער במליאה. מנחם בגין ז"ל יצא להגנתה של איתני, ובקריאה נרגשת אמר:

"מעל במה זו הריני רוצה להביע הוקרה לאזרחית רינה איתני, על הידבקותה בעמנו ובארצנו. כל אדם, איש ואישה, שכך הוכיחו את רצונם להיות לנו לאח או לאחות, זכאים להוקרה. וכלל לא חשוב אם הגברת איתני היא חברה במפא"י... הייתה תקופה... שחכמינו ביקשו להכביד על כל מי שאיננו יהודי להצטרף לעם היהודי מבחינת הדת והלאום גם יחד. עתה התקופה היא אחרת. שליש מעמנו הושמד; יש בינינו משארית הפליטה; חלק מהם ניצל על ידי זרים או על ידי זרות. הם או הן סיכנו את חייהם או חייהן למען הצלת אחינו.... ואם הם באים אלינו, עלינו לקרבם ולקבלם בחסד ובאהבה וברחמים רבים...".

הפרשה הנ"ל אומנם הסתיימה בכך שאיתני החליטה לעבור תהליך גיור, אולם הוויכוח סביב השאלה מיהו יהודי ומי זכאי עלייה ממשיך לפלג את החברה שלנו גם היום ואסור שכך יהיה. מדינת ישראל קמה כמדינתו של העם היהודי, העם היחיד בעולם שלא מתקיימת ולא יכולה להתקיים בו הפרדה בין הלאום לדת. עם זאת, אסור שההלכה תשמש כבסיס חוקתי.

בנימין זאב הרצל, שחזה את ההתנגשות שיכולה לנבוע בין ההלכה לפוליטיקה, כתב בספרו "מדינת היהודים", ש"האמונה היא אומנם הקשר המאחד אותנו; אולם חופשיים אנחנו בכוח החוכמות והמדעים. ועל כן נפר כל תחבולות כהנינו אשר יאמרו למשול עלינו, כי נדע לכלא אותם בבתי מקדשי אל... אך בהנהגת ענייני המדינה, אשר בכבודה יתיימרו, אין להם כל עסק, לבל יביאו בה מבוכה מבית ומחוץ".