רופאים ללא חמלה

"אמא נתנה לי הרבה אהבה ולימדה אותי שהיא תמיד איתי. גם עכשיו אמשיך לדבר איתה, ואני יודעת שהיא תענה מלמעלה...". כשמשפטים כאלה יוצאים מפיה של נערה שזה עתה איבדה את אמה, הלב נקרע ושולח אותך לחשבון נפש נוקב בנוגע למותה ולכל מה שנלווה אליו.

אחותי הצעירה, אפרת, נפרדה מאיתנו בשבוע שעבר בבית החולים לאחר מאבק ממושך. ואולם סערת הרגשות שפקדה אותי עם מותה הביאה עמה חשבון נפש נוקב עם רופאים, שנדמה כי שכחו, לכאורה, את שבועת הרופא המפורסמת. אין לי ספק שזו לא הייתה כוונתם, אך הטיפול האטי והמזדנב, התגובות האטיות והריחוק בעתות מצוקה קשים מנשוא. התחושה שהם, לכאורה, יודעים מה היא טובת המטופל, אף שבפועל לא מצליחים לסייע לו - רק מעצימה את העניין. שוו בנפשכם חולה הנאנק מכאבים המגיע לרופא, וזה, בביטחון ובקור רוח, מעניק לו טיפול שאינו מועיל. זאת ועוד: חולה שחש במרוץ נגד השעון והזמן מול מחלה המאיימת להביאו אל קצו, זקוק לתקווה (לצערי, לא פעם השיחות עם הרופאים גרמו לאפרת את ההפך). אולי אם היו נוהגים אחרת, אפרת הייתה היום בחיים ולא הייתה עוברת ייסורים כה קשים.

הודעה שקיבלתי מאיש העסקים המצליח שמשון הראל, המשמש גם כיו"ר אגודת הידידים של מכון ויצמן, גרמה לי להעלות הכל על הכתב. "אלי, בצער רב שמעתי על מותה של אחותך הצעירה. דבריך הכואבים נוגעים ללב. אם המערכת לא עבדה ברגישות, לא במקצועיות, ללא חמלה וללא התחשבות, אנא אל תיתן לדברים לעבור בשקט", כתב הראל והסביר: "ראה זאת כבקשתה האחרונה של אחותך, להתריע על כך כדי למנוע סבל מאחרים". 

ההודעה נשלחה אליי כשהייתי בדרך לבית העלמין, למסע האחרון של אחותי אפרת. המסר הדהד ומאז מלווה אותי - וכעת אני מעביר אותו הלאה, אליכם, קוראים יקרים. כל זאת, מתוך תחושת שליחות ובתקווה שבדבריי אלה אצליח לחולל שינוי למען חולים נוספים, כעת ובעתיד.

***

בחרתי להביא בפניכם את הנוסח העברי של שבועת הרופא, שבועה שמלמדת שהרופאים־הפרופסורים המכובדים ככל הנראה שכחו אותה.

"אתם ניצבים היום כולכם בפני מוריכם בדרכי הרפואה וחוקותיה, לעברכם בברית הרפואה.
למען תקיימו את תורתה בכל מאודכם, בשום שכל וביושר לבב, למען קום דור רופאים, דרוכי מעש ואמוני ייעוד לעזרת האדם הדווי.
וזאת הברית אשר אנוכי כורת איתכם היום לאמור: על משמרתכם הופקדתם יומם ולילה לעמוד לימין החולה במצוקתו בכל עת ובכל שעה.
ושמרתם עד מאוד חיי אדם מרחם אמו, והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים.
ועזרתם לאדם החולה באשר הוא חולה, אם זר אם נוכרי, אם אזרח נקלה ואם נכבד.
השכלתם להבין לנפש החולה ולשובב את רוחו בדרכי תבונות ובאהבת אנוש.
אל תמהרו להוציא משפט ושקלתם את עצמכם במאזני החוכמה הצרופה בכור הניסיון.
שמרו אמונים לאדם שהאמין בכם, אל תגלו סודו ואל תהלכו רכיל.
יחכם לבבכם גם לבריאות הרבים, להעלות ארוכה למדווי העם.
תנו כבוד ויקר לרבותיכם, שנחלצו להנחותכם במעגלי הרפואה.
תרבו חוכמה ואל תרפו, כי היא חייכם וממנה תוצאות חיים.
היזהרו בכבוד חבריכם, כי בכבודם הם תכובדו גם אתם.
דברי הברית האלה קרובים אליכם מאוד בפיכם ובלבבכם לעשותם. ועניתם כולם אמן, אמן כן נעשה.
יהיה רצון שישגא פועלכם להאדרת מורשת הרפואה".

***

לפני כעשור חלתה אחותי בסרטן השד, עברה טיפולים והתאוששה. מאז הייתה תמיד תחת התחושה שזה יכול לקרות, שזה יחזור. כל בדיקה מאז לוותה בלחץ גדול, ולפני כשנתיים כאבי הראש שהגיעו אחרי רזון מתמשך בישרו על שובה של המחלה. מהבדיקות אף עלה שהפעם המחלה קשה הרבה יותר.

"מה עושים?", שאלה אפרת, ואני הבטחתי לבדוק ולכוון. שוחחתי עם מומחה שהפנה והפגיש אותי עם רופא אונקולוג, ועל כך אני אומר - ארור היום. אולי, עם טיפול אחר, עם רופא אחר, אפרת הייתה היום מחייכת.

אפרת מבצעת בדיקת "פאונדיישן 1" המאתרת מוטציות בתאי הגידול הסרטני ומפנה גם לטיפולים רפואיים מותאמים. היא מבקשת לקבל את אחת התרופות המומלצות, אך האונקולוג מחליט כי היא זקוקה לטיפול אחר. כך מתבזבזים חודשים ארוכים עם תרופה שלא מסייעת, ומצבה של אפרת מידרדר

בעצת חברים, במקביל לפגישה עם האונקולוג מבצעת אפרת בדיקת "פאונדיישן 1", שנלקחת מביופסיה של הגידול - בדיקה המאתרת מספר מוטציות בתאי הגידול הסרטני ומפנה גם לטיפולים רפואיים מותאמים לתוצאות הבדיקה. עם הממצאים, אפרת מבקשת מהאונקולוג לקבל את אחת התרופות המומלצות, אך הוא מחליט כי היא זקוקה לטיפול אחר.

כך מבזבזת אפרת חודשים ארוכים ורבים עם תרופה שלא מסייעת. חודשים שבהם היא מקווה שהטיפול יביא מזור, אבל בפועל חלה הידרדרות אטית במצבה. היא מרבה להתלונן על חולשה, סחרחורות ויכולת תפקוד מוגבלת, אך כמו גיבורה, קמה בכל בוקר להכין את בנותיה לחיים וממשיכה לעבודתה כאילו לא קרה דבר.

אפרת לא מוותרת. היא מגיעה בדרך לא דרך למנהל המחלקה, שאומר לה כי אינה עומדת בקריטריונים, ולכן לא תקבל את התרופה - גם לא כ"טיפול חמלה". יש להדגיש כי טיפול על בסיס חמלה ניתן על פי אמנת הלסינקי, ומצבה של אפרת התאים לקבלת "תרופת חמלה"

מכיוון שאין שיפור, הפגישות עם האונקולוג, שתחילה היה מחייך ומסביר פנים, הופכות קשות יותר ויותר, עד שהוא ניאות לחזור לאותה תרופה ראשונה שביקשה אפרת בתחילת הדרך. עכשיו הוא ממליץ עליה, אבל לא פועל לתת לה אותה, אף שניתן היה להשיגה בבית החולים עצמו. "תקני את התרופה בכוחות עצמך", אמר. מיותר לציין שמדובר בתרופה שעלותה יקרה ביותר. הכסף הושג, אבל הגבלות הקורונה הקשו על הבאתה לארץ, ושוב איבדנו זמן יקר.

אפרת לא מוותרת על התרופה, אשר כבר נמצאת במחסני בית החולים. היא מגיעה בדרך לא דרך למנהל המחלקה, שאומר לה כי היא אינה עומדת בקריטריונים, ולכן לא תקבל את התרופה - גם לא כ"טיפול חמלה". כאן המקום להדגיש כי טיפול על בסיס חמלה ניתן על פי אמנת הלסינקי, ומצבה של אפרת התאים גם התאים לקבלת "תרופת חמלה". אני משער כי אילו היה מדובר במי שמקורב לאותו רופא, הייתה נמצאת הדרך להענקת התרופה.

הפגישה עמו מותירה באפרת רשמים קשים. היש מישהו שזקוק יותר לחמלה ממי שנשארו לו כמאה ימים לחיות?! "חמלה" אין שם; הגם האיש הזה שכח את שבועת הרופאים?!

לאחר מאמצים כבירים, וללא סיוע מהרופאים המטפלים להשגתה, התרופה מגיעה, ובחודש הראשון מראה הישגים לא מבוטלים של שיפור דרמטי בפרמטרים הרפואיים. "אנחנו בדרך הנכונה", צוהלת אפרת. ואולם ימים ספורים לאחר מכן היא מתחילה לחוש כאבי ראש. היא פונה לאותו אונקולוג, שמודיע לה שככל הנראה מדובר בתופעות לוואי של התרופה. אחרי פניות חוזרות ונשנות ובחלוף זמן, היא מבצעת בדיקת ראש.

הממצאים קשים, המחלה התפשטה. מיותר לציין שבדיקה מקדמית עשויה הייתה לסייע להגיע לאבחנה זו שבועות רבים מוקדם יותר.
האונקולוג לא מתרגש. "יש לי מטופלת שחיה ככה כבר שנים", הוא אמר, ובמקביל הפך להיות קשה להשגה. לשיא מגיעים הדברים כאשר מחפשים אותו, ואין מענה. הוא בחופשה ואינו מגיב לטלפונים ולהודעות של מטופלים.

עם הזמן הכאבים הולכים ונעשים קשים. אפרת מתקשה להתמודד. חסרי אונים אנו מגיעים לפרופ' מס' 2, אשר מבצעת לאפרת ניקור מותני. הנוזל שיוצא מהבדיקה שקוף, מה שגרם לתחושה טובה. טובה כל כך, שהנוזל כלל לא נשלח לבדיקת מעבדה. וכך, כשחוזר האונקולוג מחופשתו ושואל מה עשו עם נוזל מח העצם, הוא מגלה כי מישהו שפך אותו. פרופ' מס' 2 לא דאגה לשומרו או להעבירו לצורך בדיקות נוספות - תוצאה של חוסר תיאום בין הרופאים המטפלים באפרת והצוות הרפואי. אולי היה אפשר למנוע את הייסורים הרבים והבלתי נסבלים בחודש האחרון. ייסורים שלא זכו ליחס המתבקש מהרופאים.

הממצאים קשים, המחלה התפשטה. האונקולוג לא מתרגש. "יש לי מטופלת שחיה ככה כבר שנים", אומר, והופך להיות קשה להשגה. לשיא מגיעים הדברים כאשר מחפשים אותו ואין מענה. הוא בחופשה ואינו מגיב לטלפונים ולהודעות של מטופלים

מיותר לציין שהזמן קריטי. אפרת נשלחת לטיפול קשה של הקרנות, כשהיא במשקל 40 ק"ג, אשר נראה שאינו עוזר כלל במצבה.

"אל תיתנו לה הקרנות", מציע ידידי, אחד מהפרופסורים הבכירים בישראל, ומזהיר: "עם 20 הקרנות היא לא תגיע לטיפול בתרופה המיוחלת. 20 הקרנות במשקלה יביאו לתוצאה הפוכה. צריך לתת לה כבר עכשיו את הטיפול בלי הקרנות".

אנו מנסים, אבל הרופאים המטפלים בשלהם: 20 הקרנות ורק אז, לאחר שתחול הטבה במצבה, אפרת תקבל את התרופה המיוחלת, לטיפול מיטבי במחלה.

השיא נרשם ביום של כאבים קשים מנשוא וסבל בל יתואר, כאשר פרופ' מס' 2 מתעלמת מפניותינו ורק בערב מודיעה שמחר תהיה במחלקה. שבועת רופאים? גם כאן אפשר להאריך בסיפור על תרופות שיכלו לדחות את הקץ ולהקל את הסבל ולא סופקו על ידי הרופאים; ובעיקר, על היעדר היחס והטיפול בגובה העיניים. למה? ככה.

כך, תוך כדי ימי הקרנות, אפרת והסובבים אותה מקווים לשיפור. לצערנו הוא לא מגיע. אחרי 20 ימי הקרנות, הגוף בגד, ובתום שבוע של ייסורי תופת היא מסיימת את מסע חייה, כשהיא רק בת 50 - וכשכל העתיד עוד לפניה. את היומיים האחרונים של חייה בילתה אפרת במחלקה אחרת, מתחשבת ומתמסרת, עם כוונות להקל את כאבי התופת, עד שעצמה עיניים לעד.

הפגישות עם האונקולוג, שתחילה היה מחייך ומסביר פנים, הופכות קשות יותר ויותר, עד שהוא ניאות לחזור לאותה תרופה ראשונה שביקשה אפרת בתחילת הדרך. עכשיו הוא ממליץ עליה, אבל לא פועל לתת לה אותה, אף שניתן היה להשיגה בבית החולים עצמו

 ***

המסמך הזה צריך לטלטל את כל מי שאכפת לו ממה שקורה במחלקות דומות בבתי החולים ומדרך קבלת ההחלטות בהן. החולים במחלקות הללו הם לעתים מספרים, דמויות, סטטיסטיקה - כשרופאים עסוקים בריבוי מטופלים במחלקה, במחקריהם או בקליניקות הפרטיות.
המסע המטלטל הזה מסתיים בתחושה קשה ביותר, על מערכת הרפואה שלנו - ישראל 2020.

מה הפתרון? האם העומס על הרופאים ומנהלי המחלקות רב מדי? ייתכן מאוד. נותרתי עם תחושה קשה של היעדר חמלה והיעדר שיתוף פעולה מספק - עם אפרת, עם בני משפחתה, ואף היעדר תיאום בין אנשי הצוות הרפואי המטפל בה. אני קורא לחשבון נפש של הממסד הרפואי, לא רק לזכרה של אפרת, אלא גם ובעיקר על מנת לשפר את הטיפול עבור עשרות אלפי חולים וחולות כמוה - ובעיקר במחלקות האונקולוגיות, שם הצורך הוא מרבי - הנאבקים על בריאותם וחייהם ומבקשים שהממסד הרפואי, שאותו אנו מממנים בימים טובים ופחות טובים, יתמוך, ישתף וידבר בגובה העיניים, ויזכור תמיד את שבועת הרופא, גם ובמיוחד בימים קשים.

***

וידוי אישי: ביקשתי בתחילה מהעורך לפרסם את הכותרת "רופאים ותליינים". אחרי שיחות ריכוך ושכנוע מצדו, הוא הציע והחליט על "רופאים ללא חמלה".

הכותב הוא מו"ל "מעריב"
[email protected]