אני מאמין לעיתונאי "מעריב" קלמן ליבסקינד שהוא לא תודרך על ידי היועמ"ש לפני שכתב כי למען המלחמה בקורונה עדיף שנתניהו יפרוש מתפקידו, תמורת סגירת התיקים נגדו. מבחינה הסתברותית קיים סיכוי מסוים שארבעה עיתונאים ימניים מובילים הגיעו בו־זמנית לאותה המסקנה, או, ברוח הקורונה, נדבקו זה מזה.
ליבסקינד, במאמר תשובה זועם במיוחד, המתחשבן עם עיתונאי ימין שתקפו את עמדתו, לא רק שהכחיש כי נפגש עם היועמ"ש, אלא אף החליט לחסן את ציבור קוראיו מפני החשד שמא התדרוך הגיע דווקא מצדו של נפתלי בנט. הוא התנדב לדווח כי בנט מחרים אותו זה כשנתיים על רקע ביקורת שמתח עליו. חובבי קונספירציות היו רואים בטור הדעה המעודד את פרישתו מרצון של נתניהו דווקא איתות עיתונאי מצדו של ליבסקינד לסולחה וחידוש הקשר עם בנט. אחרים עלולים להניח שאולי נתניהו עצמו עומד מאחורי "חשבון הנפש" מימין.
ליבסקינד צודק באומרו שעיתונאים יכולים ומחויבים לפנות אליו לקבל את תגובתו לפני שהם קובעים נחרצות כי תודרך על ידי גורם אינטרסנטי שהשפיע עליו. אבל מנגד, ודווקא כעיתונאי מצוין, הוא לבטח מבין שאף אחד אינו מצפה ממנו להסגיר את מקורותיו העיתונאיים. לכן, לטעמי, לא היה מקום לתגובה רושפת האש והגצים נגד מובילי דעה כמו יעקב ברדוגו או שמעון ריקלין.
באופן אישי, אני סבור שנוכח הטענות הענייניות שהעלה ליבסקינד בסוגיית המאבק בקורונה, החלת הריבונות ביו"ש והמאבק על אופייה של הרשות השופטת - יש מקום להתמודד עם הטענות עצמן. הדרך הטובה ביותר היא לנסות לנתח אם אומנם צפויות פריצות דרך בשלוש הסוגיות הללו, כאשר נתניהו יהיה מחוץ לתמונה. האומנם הליכה לקיסריה תסלול את הדרך למאבק יעיל בקורונה, להחלת הריבונות ביו"ש ולשינוי של ממש במערכת המשפט?
נתחיל בקורונה. ליבסקינד מאשים את נתניהו בכך שבגינו נוצר חוסר אמון ציבורי בהחלטות ממשלה שנועדו להשיג שליטה במגיפה. לדבריו, נתניהו אינו מסוגל לרתום את הציבור לשמור על ההנחיות. הוא טועה טעות מרה. המאבק בקורונה היה יעיל יותר משמעותית בממשלת המעבר שבה תפקד נתניהו כמחליט יחיד וכמעט כל יכול. דווקא אז, כשמשה בר סימן טוב ופרופ' סיגל סדצקי עמדו לצדו - הובילה ישראל את המאבק בקורונה ברמה העולמית.
הקריסה החלה דווקא עם כינונה של ממשלת האחדות והקמתם של קבינט הקורונה וועדת הקורונה בכנסת. ההחלטות הפכו למסורבלות, רוויות בירוקרטיה פנימית וחשופות לפוליטיזציה סקטוריאלית. הדרישה המקדימה לנתונים ולעובדות כתנאי להעברת החלטות שהיו צריכות להתקבל מיידית, בבחינת "נעשה ונשמע", הייתה טעות קשה. במיוחד לאור העובדה שהחיקורים האפידמיולוגיים, בניגוד לסקרים, אינם אנונימיים ולאנשים יש מוטיבציה לשקר או להעלים מידע לגבי השתתפותם בהפגנות או בתפילות - כדי שלא לחשוף את הסקטור שלהם לגינוי חריף.
בניגוד לניתוחו של ליבסקינד, בממשלת האחדות נתניהו אינו פועל לבדו. הוא נאלץ להתחשב בכוחם של אחרים, שנשכבים על הגדר למען המשך קיום ההפגנות מסיבות פוליטיות טהורות. אבל גם ההנחה הסמויה שדינן של ההפגנות להיעלם מחיינו יחד עם נתניהו - אין לה על מה להסתמך.
גם המחשבה שעם ישראל יגלה נכונות להקשיב לגורם פוליטי אחר שידרוש ממנו להירתם למען המאבק בקורונה היא בגדר פנטזיה. מכחישי קורונה לא יהפכו את עורם יום אחרי שנתניהו ילך הביתה. הטיפשים ימשיכו להיות טיפשים ולהאמין להם. הצדקנים בבתי הכנסיות ימשיכו להתחפר בצדקנותם. אם קודם החגים היו הסיבה שלהם להגדיל את מספר המתפללים, אז יום לאחר החגים הם יגידו שאין חשש מהתקהלויות, כי אין חגים, וזו תהיה הסיבה החדשה להגדלת מספר המתפללים.
המושחתים - ימשיכו להתפנק ולדרוש לקבל את ליטרת החגיגות שלהם במסיבות, חתונות ומסעדות על גב טובת הכלל, והחתרנים פשוט יחליפו את מושא ההפגנות שלהם. כל גורם מימין שייכנס לנעלי נתניהו יגלה שאין לו אפילו יום חסד אחד, ומידת הסמכות שתהיה לו כלפי הציבור כולו, מימין ומשמאל, תהיה נמוכה משמעותית מזו של נתניהו, למרות השנאה כלפיו.
# # #
באשר למאבק במערכת המשפט - כל גורם שינסה להוביל מאבק משמעותי, יגלה מהר מאוד שיש לו תיקים באפלה, או שימצא את עצמו תחת מתקפה תקשורתית ארטילרית. במשך עשרות שנים הצליחו אבירי שלטון החוק לסלק מהדרך או לשתק אישים פוליטיים מימין ומשמאל, מיעקב נאמן, דרך ראובן ריבלין, עבור לצחי הנגבי ועד לחיים רמון, וגם את חתן פרס ישראל למשפט פרופ' דניאל פרידמן. אפילו איילת שקד, שניסתה ועשתה, לא הצליחה לגעת בשיטה עצמה, אלא רק לגרד את המערכת מעל פני השטח.
צודק ליבסקינד כשהוא אומר שנתניהו לא תרם למאבק במערכת המשפט והתעורר רק כשהגיעו לטפל בו. נו, אז מה? בתור עיתונאי המשתייך לציונות הדתית הוא צריך היה לדעת שזו דרכו של עולם. גם איוב עמד בצרות צרורות בגבורה ולא בירך אלוהים בלבבו. ואז הפציר השטן באלוהים להכות בגופו. "אולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו אם לא אל פניך יברכך". אז עכשיו גם לנתניהו נפל האסימון שיש פוליטיקה משפטית בישראל ואין מספיק איזונים ובלמים כדי לאזן אותה.
ואחרון חביב הגענו לעניין הריבונות. מצד אחד, מעריך ליבסקינד שנתניהו דיפלומט מזהיר, ומצד שני, הוא מתקשה להבין מדוע הוא מעדיף הסכם עם האמירויות על פני החלת הריבונות. הוא שוכח כי ההתנגדות הגדולה ביותר למתווה טראמפ בעניין הריבונות צמחה דווקא מתוך שורות הימין. יכול להיות שנתניהו הגיע למסקנה שהוא יכול להשיג יותר ולשפר את מתווה טראמפ, אם יפורר את התמיכה הערבית האוטומטית בפלסטינים.
אנו עדים כבר עתה לוויכוח הפנים־ערבי הניטש בין מובילי דעה בחצי האי ערב לבין ההנהגה הפלסטינית. לאוזניי גונב שהוויכוח הזה מחלחל גם אל החברה הפלסטינית עצמה. השינוי הגלובלי במזרח התיכון לא פוסח עליה. יש הפנמה בקרב ציבורים הולכים וגדלים בשטחי הרשות הפלסטינית, שהחיים על חרבות הטרור לא פועלים לטובת האינטרסים הפלסטיניים. נתניהו מודע לכך. לכן יש היגיון במחשבה שעוד קצת סבלנות עשויה לאפשר לו שיפור עמדות בתוכנית טראמפ. המחשבה על החלת ריבונות ישראלית ביו"ש בלי לשלם במדינה פלסטינית בין הירדן לים - היא לא בגדר חלום בלתי אפשרי.
אפשר לחשוד בנתניהו שאת הכל הוא מסובב על פי ענייניו המשפטיים. זו מחשבה קונספירטיבית ממש כמו להאמין שהקורונה היא שפעת. אפשר, מנגד, להאמין שנתניהו היה ונשאר פטריוט יהודי־ישראלי חדור תחושת שליחות, החותר למקסם את האינטרס הישראלי כדי להבטיח יותר משלום לדורו. אני מאמין.