אין ספק ש"הסכמי אברהם", שנחתמו לאחרונה על מדשאות הבית הלבן בין מדינת ישראל לבין איחוד האמירויות וממלכת בחריין, הם לא פחות מפריצת דרך משמעותית באזור. כפי שתיאר השגריר האמירותי בוושינגטון, יוסף אל-עותייבה, מדובר ב"שבירת מחסום הלגיטימיות, ובקניית זמן נוסף לשני הצדדים - הישראלי והפלסטיני - באמצעות הורדת אופציית הסיפוח מסדר היום". הנוכחי לפחות. מכאן, לדבריו, על הצדדים לסכסוך לעשות שימוש חכם בזמן ולפתור את המחלוקות.
אסור להתבלבל. האמירותים לא הפנו את גבם לפלסטינים, לפחות לא בראייתם. הם פשוט לא מוכנים להשתייך עוד לעמי האזור שקשרו את גורלם לעבר, ומבקשים לדהור קדימה בראש המחנה המביט אל 50 השנים הבאות. בראייתם, המנהיגות הפלסטינית הנוכחית בגדה המערבית שייכת לאלה שמביטים לאחור. גם אם הדברים לא נאמרים מפורשות, הם ברורים.
אבל - ויש אבל גדול - איחוד האמירויות, שנקטה את הצעד האמיץ ופורץ הדרך לעבר הנורמליזציה המלאה עם ישראל; שצייצני הטוויטר שלה מצייצים יום ולילה בשבחיה של מדינת ישראל והיהדות; שאוכלוסייתה חונכה לאורך שנים לקבלת האחר, לסובלנות ולחיים בסביבה רב־תרבותית ובינלאומית - לא שכחה מהעם הפלסטיני.
על אחת כמה וכמה ממלכת בחרין הקטנטנה, שמרבית תושביה הם שיעים, המכירים מציאות הטרוגנית הרבה פחות. שתיהן ממשיכות במגעים אינטנסיביים עם הממשל האמריקאי, ובעיקר עם ג'ארד קושנר, לקידום מהלך גיאו־אסטרטגי ארוך טווח, שיהיה בו כדי להביא לסיום הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
לא ברור אם המהלך יצליח, אבל מה שבטוח הוא שהנושא נמצא על סדר היום, ובפרופיל נמוך. וטוב שכך, משום שבאופוריה האופפת את הנורמליזציה הראשונה בשכונה עם ישראל, קל מאוד לשכוח שאנחנו עדיין באותה השכונה, והיא קשה. כל התעטשות קלה יכולה להפוך בן רגע לפיצוץ של ממש. ולא, לא מדובר רק בהתפרצות נגיף הקורונה. לאחרונה הרגה מצרים בשוגג שני דייגים עזתים, והיעדר היציבות שניצת בעקבות המקרה מאיים לגלוש לגבולותיה של מדינת ישראל. גם כך המצב בעזה מבעבע באופן מבעית כבר שנים, ולאחרונה מגיפת הקורונה מאיימת לדרדר אותו עוד יותר, לכדי מלחמה של ממש. מלחמת ייאוש מעורבבת עם חינוך לשנאה.
ברקע, המתיחות בין מצרים, איחוד האמירויות, סעודיה ובנות חסותה אל מול קטאר, טורקיה ואיראן עומדת בעינה. השנאה שם גדולה, לא פחות מהאיבה רבת־השנים שטופחה נגד ישראל. מתוך מפת האינטרסים הזו נוצרים מחנות. אנחנו במחנה ה"טוב". ההנהגה הפלסטינית בגדה המערבית, לעומת זאת, מתעקשת להמשיך לשבור את הכלים, ומתנדנדת זמן רב בין המחנות. היא קרובה מתמיד לשייך את עצמה ואת העם הפלסטיני החי בגדה למחנה "הרע".
כמי שחשה עצמה נבגדת ומושפלת בזירה הבינלאומית, ולאחרונה גם במישור האזורי ובמסדרונות הליגה הערבית, מפלרטטת ההנהגה הפלסטינית עם האויב המושבע, חמאס, בניסיון נוסף לפיוס לאומי. עד כה שורת הניסיונות להתפייסות כזו לא צלחה. אבל לא לעולם חוסן.
אם ניסיונות ההתערבות הבוטים מצד השליט הטורקי יישאו פרי, הרי שאבו מאזן יצעיד את הגדה המערבית היישר לזרועות חמאס. המפסידים הגדולים מהמהלך יהיו הפלסטינים עצמם, השבויים כבני ערובה ביד הגורל. אך לא רק הם. גם ישראל תצא נפסדת ממהלך כזה.
האינטרס הישראלי הוא להציל את העם הפלסטיני החי בגדה מידי ארדואן ומשטר האייתוללות באיראן ומידי חמאס. וזה לא פחות דרמטי ממה שזה נשמע. אם לא מאהבת מרדכי אז משנאת המן. הציר הזה ידע היטב למנף את הרגש ברחוב הערבי כלפי העם הפלסטיני, זה שטופח עשרות בשנים, במערכות החינוך, בעיתונות ובתקשורת, וזאת כדי לזכות בלגיטימציה לחיבוק הדוב כלפי הגדה המערבית, אם זו תינטש סופית על ידי המערב. והיא בדרך.
ישראל עסוקה במשבר המנהיגות הארוך ביותר שידעה מימיה, לצד משבר בריאותי וכלכלי חמור. ההנהגה בארה"ב עסוקה בבחירות הקרבות ובאות. קל להישאב אל תוך התמורות הללו ולשכוח לרגע מצעדי הייאוש הלא מתוחכמים מדי של ההנהגה הפלסטינית הנוכחית, הגוורדיה הוותיקה, ומהקלות הבלתי נסבלת שבה זו יכולה ליפול במלכודת הדבש שטומן לה ארדואן.
עיני אבו מאזן נשואות כעת לתוצאות הבחירות לנשיאות בארה"ב, לפני שיבחר לאיזה מחנה להשתייך. בינתיים השטח מידרדר ומהר. אסור לנו לאפשר את ההידרדרות הזו. דווקא עכשיו, בקונסטלציה האזורית החדשה, המעניקה לישראל משענת אסטרטגית בדמותן של מדינות חזקות ופרו־מערביות במרחב, ידנו על העליונה, והנורמליזציה הנכספת עם מדינות המרחב כבר איננה מותנית באור ירוק מהפלסטינים. זו שעתה של מנהיגות אמיצה שתדע למקסם את היתרונות הגלומים בסדר האזורי החדש, לטובת התקדמות משמעותית לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני.