הסכמי שלום נחתמים בימים אלה בששון ובשמחה עם אויבים לשעבר. הגיעה העת גם להשכין שלום בביתנו. הסנונית הראשונה המבשרת אולי על שיח ציבורי חדש, הוגן ומתון יותר יצאה באחרונה מפיו של יו”ר הקואליציה ח”כ מיקי זוהר, הידוע בלשונו חסרת הרסן והמשתלחת. למרבה הפלא והשמחה, הוא כנראה התיישב עם עצמו לדיון מעמיק והחליט לחזור בתשובה. אין הכוונה לחבישת כיפה או התעטפות בטלית, אלא לסגנון דיבור תרבותי ומעודן יותר.
כך הוא בישר לאומה: “אני באופן אישי הולך לשנות את השיח. זה לא קל לי לבוא עכשיו ולהודות לפני כולם שגם אני עשיתי דברים שלא היו צריכים להיעשות”. בצד השני של העולם, הגברת ג’סינדה ארדרן, ראשת ממשלת ניו זילנד, התייצבה מעל במה ציבורית והכריזה בראש חוצות: “אנו חיים בעולם עם קיטוב הולך וגדל, מקום שבו יותר ויותר בני אדם איבדו את יכולתם להבין את עמדתו של האחר”.
תקוותנו היא שאף אצלנו יסתגרו מנהיגים ונבחרים ואנשי ציבור בד’ אמותיהם ויקבלו החלטה כזו; לא עוד עלבונות והטחת האשמות חסרות רסן ביריב, ההופכים שיח פוליטי לגיטימי לזירה באושה ודוחה. השפה הזו גם קולחת ונמהלת בשפת חיי היומיום. היו ימים אחרים בארצנו. כותב שורות אלה זוכר ראיון שקיים עם דוד בן גוריון. יושב מולנו מנהיגה של מדינת ישראל, שפרש אז מהשלטון, ולראש הממשלה התמנה לוי אשכול. בן גוריון ניהל קרב קשה עם עמיתו לשעבר, ובמהלך הראיון האדימו פניו והוא אמר בשטף: “אשכול בריון. בריון מוסרי”.
מיד שלפנו את עטנו ומיהרנו לרשום בפנקס את ההצהרה הזו מפיו של מנהיג נערץ ושתכבוש בוודאי כותרות. בן גוריון נחרד מהמילים שיצאו מפיו וביקש מיד כמעט בתחינה: “לא. לא לפרסם. זה היה בינינו”. כלומר בינו לבין המראיין. מילאנו אחר בקשתו. היום שפתו הייתה נחשבת כחיבוק של אוהבים.
רק מהימים האחרונים הצלחנו לדלות בקלות יתרה פניני לשונם של נבחרינו ההולמים ביריביהם בנשק אטומי חסר מעצורים. איילת שקד, למשל, טענה כנגד כחול לבן: “הפכתם לסחבה בממשלה”. מדוע לא לומר למשל: “אתם נגררים אחר מדיניות הממשלה שאינכם מסכימים לה?”. עוד דוגמה: ח”כ מיכאל מלכיאלי מש”ס תקף את שוטרי ישראל העושים מלאכתם בנאמנות וקבע: “חלקם פראי אדם”. נחתום בדברי ראש הממשלה שלנו, המקפיד מאוד כידוע בלשונו הרכה, שהכתיר את האופוזיציה בתואר: “באסה סבבה”. נמתין לבאות.