למחרת אותו הלילה המר שבו נרצח יצחק רבין, אני זוכר שהדלקתי נר נשמה. הצמדתי אליו פתקה קטנה שבה כתבתי: לזכרו של גיבור ישראל. זה היה צורך מיידי. העצב והתדהמה היו קשים. יום לאחר מכן, בלי לחשוב פעמיים, נסענו אני ואבי, עליו השלום, לחלוק כבוד אחרון מול ארונו של רבין שהוצב בכנסת. נדחקנו באוטובוס בעמידה מתל אביב עד לירושלים, ולנוכח גודל האירוע כמעט שלא חשנו באי־הנוחות. זה היה אוטובוס אחד מני רבים שעשו את דרכם לבירה, וכשהגענו הצטרפנו להמונים, שהצטופפו במעלה הרחוב אל הכנסת, ממתינים להיכנס אל רחבת המשכן לרגע אחד קטן כדי לצפות בארון, לתת כבוד אחרון. התחושה הייתה של אירוע בקנה מידה תנ”כי, ימים הרי גורל, ומעל כולם ריחפה התדהמה: איך זה קרה לנו? איך אירע בישראל רצח פוליטי? איך נרצח בישראל ראש ממשלה מכהן?
הסדק שנפער אז כוסה בטיח דל, שבקושי כיסה את סימן השבירה שצץ בחומת הלאומיות היהודית המתחדשת במדינת ישראל. עם השנים, ובימים אלה במיוחד, נראה שהסדק הזה הולך וגדל, הופך מסוכן מתמיד. לא חייבים ללכת בדרכו של רבין, וממש אין חובה לקבל את מורשתו, אבל מה עם טיפת כבוד, מה עם קצת ממלכתיות?
גם בימין וגם בשמאל חוטאים שוב ושוב בשימוש מעוות בזכרו של רבין. כבר אז, ימים אחדים לאחר הרצח, האשימו בשמאל את מחנה הימין כולו, ואילו בימין היו שסירבו לכבד את זכרו. כך קורה גם כיום. מן העבר האחד יש כאלה בשמאל המשתמשים בזכרו רק כדי לנגח את הימין. בחוסר מודעות ובעיוורון הם מטיחים ביריביהם בדיוק את אותם ביטויי הסתה שהוטחו אז ברבין. מנגד, בימין יש מי שממשיכים לזלזל ביום הזיכרון לרבין ובדמותו.
בעבר פרסמתי ברשת ב’ כי בתי ספר ממלכתיים דתיים מתחמקים מציון יום רציחתו של רבין על ידי ציון מועד שלא צוין בעבר: יום פטירת רחל אמנו. בימים האחרונים פנה הרב רפי פרץ לשר החינוך בבקשה לדאוג לחיזוק והדגשת יום פטירתה של רחל אמנו, במהלך שלתפיסתי נועד להתריס. ההתרסה הזו מתבטאת גם בהתכחשות לשם שניתן מאז הרצח לכיכר שבה נרצח רבין, כשיש מי שמתעקש לכנות אותה דווקא בשמה הקודם: כיכר מלכי ישראל.
אין כיום מבוגר אחראי. אין מנהיג שיפנה אל לב העם בלי לעשות חשבונות פוליטיים. מדוע כל אמירה, הצהרה ומעשה חייבים לבוא מפוזיציה - ימין מול שמאל, מזרחים מול אשכנזים, חילונים מול דתיים, תומכי ביבי מול מתנגדיו, תומכי מערכת המשפט מול הדורשים לשנותה? אנחנו לא חייבים להיות מאוהבים איש ברעהו, אבל אנחנו חייבים להפגין אחריות. אם לא נתעשת, אם לא נשנה את דרכינו, אנו עלולים חלילה לעמוד בפני תדהמה נוספת. כפי שמעולם לא האמנו כי בישראל יירצח ראש ממשלה, כך איננו מעלים על דעתנו מלחמת אזרחים. אך גם זו עלולה לקרות.