במערכות הבחירות האחרונות עלו לא פעם געגועים ל"ליכוד של פעם", למנהיגים ה"ממלכתיים" של פעם ולהדר הג’נטלמני הז’בוטינסקאי. במקרים אחדים הסנטימנט הזה עלה על ידי אנשי שמאל, שבחייו רדפו את בגין עם קריאות כמו "פשיסט". במקרים אחרים שמעו את זה מיריבים של הליכוד ו/או נתניהו מימין. לאחרונה שמענו את זה ממפלגות מימין לליכוד, שטוענות שהן הממשיכות הראויות של תנועת ז’בוטינסקי.
הליכוד של פעם מעולם לא היה "הליכוד של פעם", ומנהיגיו, חשובים וראויים ככל שהיו, לא בדיוק היו אברכי משי בכל הנוגע ליחס ליריביהם וקידום ענייניהם. הרבה "הדר" (קוד ההתנהגות הז’בוטינסקאי) אף פעם לא היה שם. אגב, גם לא בתנועת הנוער בית"ר.
בגין, מראשית דרכו הפוליטית, דחק החוצה כל מי שראה בו איום על מנהיגותו: הרוויזיוניסטים, שתפסו מקום מרכזי בעיתונות הלא מפלגתית של שנות ה־50־60 של המאה הקודמת, הוגי דעות כמו אב"א אחימאיר ומשורר דגול כמו אורי צבי גרינברג, איש תרבות כמו אהרן צבי פרופס ועוד.
גם במבחן הממלכתיות כשל בעת ההכרעה החשובה ביותר שנפלה לידיו. כשהלך לקמפ דיוויד למשא ומתן המכריע עם המצרים, הוא לקח איתו את היועץ המשפטי דאז אהרן ברק, חסר הניסיון בעולם המעשי שמחוץ לאקדמיה. עמד לרשותו אולי הפרקליט המשופשף והמנוסה ביותר לתקופתו, שר המשפטים שלו שמואל תמיר. אך בשל טינה אישית בין השניים, נמנע מלשתף אותו. נושא ונותן מיומן היה מצליח להשאיר בידי ישראל את החיץ החיוני בין מצרים לרצועת עזה, שהיה קרוי חבל ימית, לפחות בתנאים מסוימים.
כולם מהללים או מגנים את ה"ממלכתיות" של בגין, שבעלותו לשלטון לא העיף את שכבת הפקידות שמפא"י הושיבה בצומתי מפתח ובדרגי הביניים בשירות הציבורי. לאמיתו של דבר, הוא ידע כנראה שאין לו עם מי לעבוד מבין פקודיו לשעבר. המינויים הבודדים שכן עשה בקדנציה הראשונה לא היו הצלחה מרעישה, כמו מזכיר הממשלה אריה נאור שגרם למבוכה לא מעטה. ותיקי האצ"ל מיהרו לקרוא חזרה לדגל את חבריהם הוותיקים, שבמשך שנים ניתקו מגע והתנכרו לתנועה, כדי לחזק את מעמדם מול הצעירים והמצטרפים החדשים מהפריפריה, שהביאו את בגין לשלטון על כתפיהם ודרשו את חלקם.
גם יצחק שמיר הפגין כישורים אלה. לאחר ששר התקשורת דאז מרדכי ציפורי, שהיה בבת עינם של יוצאי האצ"ל, בעלי בריתו של שמיר, סיפר שהזהיר אותו ממה שהתרחש בסברה ושתילה בעוד מועד, שיבץ אותו שמיר במקום לא ריאלי בליכוד. שמיר שלט בתנועת החרות בשנות ה־80, אף על פי שהיה במיעוט, תוך מניפולציות לגיטימיות יותר ופחות ותוך מלחמת מחנות הכל בכל.
ראוי לומר: תנועת החרות לא הייתה גרועה יותר ממפלגות אחרות בהתנהלותה, אבל אין למה להתגעגע. הליכוד הנוכחי, על בעיותיו הלא מעטות, יותר משכיל, יותר דמוקרטי, ויותר פלורליסטי. יש די טענות לגיטימיות, נכונות יותר או פחות, נגד נתניהו, ממשלתו והליכוד. עזבו את "ז’בו", שינוח בשלום על משכבו.
הכותב הוא עו"ד ומומחה תקשוב, מחבר הספר "רקוויאֶם לז'בו; עלייתה ושקיעתה של תנועת החרות – במבט אישי"