הפריימריז בעבודה היו מעין דרישת שלום מעידן פוליטי רחוק. לנוכח מצבה העגום, קצת מוזר היה לראות גלריה של כ־60 מתמודדים על מספר חד־ספרתי מצומק של מקומות ריאליים בבחירות לכנסת ה-24, במפלגה שרבים סברו כי סיימה את תפקידה ההיסטורי.
אבל העובדה שאלפים התפקדו למפלגה הוכיחה שהאופטימיות של היו"ר החדשה מרב מיכאלי הייתה מוצדקת, כמו גם ההחלטה לפתוח את השורות למתפקדים חדשים שעיצבו את רשימת המועמדים לכנסת הבאה. אפשר לומר בזהירות שזה הרנסנס של המפלגה.
הפרידה מעמיר פרץ מסמלת יותר מכל את התהליך שבסופו השלימה העבודה השבוע את המהפך ואת חילופי הדורות. בלי מפקד ארגזים ובלי רשימות חיסול. עכשיו יהיה עליה להיפטר מההרגלים הישנים והמגונים ומהנטייה להסתפח בכל מחיר לקואליציות בראשות הליכוד, ובעיקר לחדול מהחיסולים הפוליטיים של ראשי המפלגה.
ויש עוד מסקנה העולה מהפריימריז לרשימת המועמדים של העבודה: השיטה אולי לא מושלמת, אבל שוב היה אפשר להיווכח שהרע במיעוטו טוב לאין שיעור מכל חלופה אחרת. חוכמת ההמונים ייצרה רשימה מאוזנת, מכובדת ושוויונית.
מתברר שאין תחליף לדמוקרטיה. על אף חולשותיה, היא טובה מכל האופציות האחרות – יותר מבחירות "דמוקרטיות" מהונדסות המאפשרות לראש הרשימה "לשפץ" את התוצאה כרצונו (נתניהו בליכוד), יותר מוועדה מסדרת עלומה המתנהלת בחוסר שקיפות (יש עתיד), ובוודאי טובה מהחלטה של איש אחד (ליברמן) המקבץ סביבו אנשים מן הגורן ומן היקב.
בניגוד לפרשנים שכבר הספידו את העבודה, בניגוד לסקרים שניבאו התרסקות בואכה מחיקה, נראה שהמפלגה מתאוששת מעט. עברה המפואר אולי מאחוריה, אבל יש לה תקומה בראשות מיכאלי, המסתמנת כמנהיגה טבעית של מפלגה אמיתית, מפלגה של אנשים, לא של אני ואפסי עוד.
הראשון שזיהה את המגמה היה אבי ניסנקורן, בשר מבשרה של מפלגת העבודה, שהחליט לפרוש מהישראלים בראשות חולדאי ולסיים את ההרפתקה הפוליטית הסוערת שלו ואת מסע הנדודים בין מפלגות. עד לסגירת הרשימות (היום) יצטרפו אליו עוד כמה מועמדים שהפנימו כי אין להם תומכים.
מתברר שלפחות בשמאל־מרכז, רוב הבוחרים מחפשים מפלגה שיש לה מנהיג ולא מנהיג שיש לו מפלגה. ההבדל בין שני המודלים האלה עצום. נניח בצד את ההערכה העצמית המופרזת של חולדאי, יעלון, שלח, יתום וזליכה, שכל אחד מהם ניסה לייצר רשימה בשיטת חבר מביא חבר בתקווה שיראו בו משיח או לכל הפחות אלטרנטיבה סוחפת. המודל הזה קרס, והעבודה לא זקוקה לאיש מהם.
על רקע מפגן האגואים הפומפוזי של פוליטיקאים המלאים בעצמם, מיכאלי נשמעת כמו פוליטיקה בטעם של פעם במובן הטוב של המילה. יש בה ענייניות, צניעות ובגרות המאפיינות מנהיגות של מדינות בעולם, שהתבלטו בעת האחרונה בניהול יעיל של משבר הקורונה. היא אמינה וישרה, ובשנים האחרונות הייתה מהפרלמנטריות החרוצות במשכן הכנסת. קל להיתפס ולהגחיך את האג'נדה הפמיניסטית המילולית שלה, אבל רשימת הנושאים שהיא מקדמת מדברת בעד עצמה ומוכיחה כי פיה ולבה שווים.
מפלגת העבודה איבדה לפני שנים את הבכורה ואת הסיכויים להנהיג את המדינה, אבל במדינה דמוקרטית אסור לקבל מציאות שבה יש שליט יחיד שאין לו תחליף. נתניהו מטפח את המצב הפוליטי המעוות הזה באינספור טריקים ושטיקים הודות לסייענים שאינם מפנימים את ההרס שהוא זורע ואת הנזק שהוא מסב ליסודותיה של השיטה הפוליטית. ולכן המסר הדמוקרטי של הפריימריז בעבודה צריך להדהד.
מיכאלי והמפלגה שהיא עומדת בראשה ימשיכו לשחק "קבוצתי" גם כשרוב המפלגות האחרות יוסיפו לחולל סביב "אני" כלשהו. עם זה, הלילה, כשיסתיים טקס הגשת הרשימות, תעמוד מיכאלי לפני המבחן הגורלי והקשה מכל: יהיה עליה להוכיח במערכת הבחירות לכנסת ה־24 שלמרות מעשי קודמיה, סולם הערכים של העבודה לא פשט את הרגל, ושגם כעת "אמת" היא אופציה טובה.