לכל המקוננים על מצב האלימות מצד עבריינים בדואים בנגב, כולל חברתי קרן אוזן במאמרה מהשבוע שעבר, יש לי חדשות לא טובות: מה שאתם רואים עכשיו זה לא השיא, אלא רק ההתחלה. המצב רק ילך ויחמיר.

מי שסובלת מהמצב היא לא רק האוכלוסייה היהודית, אלא גם ובעיקר החברה הבדואית. כולנו סובלים מהעבריינים שמטילים אימה ואלימות, בלי קשר למוצאם. אבל השאלה הנשאלת היא לא איך "למגר" את הפשיעה, אלא איך לשנות מהיסוד את התנאים שבה חיה החברה הבדואית, אשר מאפשרים את קיומו של המיעוט העברייני והמטריד.

ממשלת ישראל ממשיכה גם היום, כמו במשך 73 שנות קיומה, להזניח את החברה הבדואית, להתעלם מהצרכים שלה ולהשתמש בנשק ההסתה נגד ה"אלימות הבדואית" כדי לחמוק מהביקורת על ההזנחה הפושעת שלה. מה חשבתם שיקרה לילדים שאין להם תנאי לימוד
מינימליים, בית ספר נורמלי עם כיסאות ושולחנות, עם שירותים ומים זורמים, שלא לדבר על מחשבים ניידים, חשמל, קווי טלפון ושירות וויי־פיי?
אבל גם לאלו מהם שגרים ביישובי קבע "מוכרים" אין מרכז מסחרי, אין פארק לנוח ולשחק בו, אין מגרשי משחקים לילדים, ולא פעם אין אפילו מתנ"ס נורמלי, שלא לדבר על האוכלוסייה שמתגוררת בפזורה הבדואית, ללא שירותים בסיסיים של כבישים, מים זורמים, מדרכות ומערכת ביוב נקייה ותקינה. מה ציפיתם שיקרה בפזורה הבדואית, שמונה 40% מהאוכלוסייה בנגב וסובלת מיותר מ־50% אבטלה?

ושיהיה ברור, לעשרות אלפי הילדים הבדואים בנגב אין חלום לגדול ולהיות גנבים, פורצים או גובי דמי חסות. הם רואים את קרובי המשפחה שהצליחו ונושאים את עיניהם להיות כמותם - רופאים, רוקחים, מרצים באוניברסיטה. אין אבא או אמא בדואים שמאחלים לילדיהם חיים של עוני וקשיים. כולם רוצים לקבל צ'אנס ולהצליח. אבל בשביל זה המדינה צריכה לקיים את חלקה בהסכם, כשעד כה היא רק מתעלמת.

בימים אלה אני יושב יחד עם עמיתיי ראשי הרשויות הבדואיות במאהל המחאה שלנו מול לשכת ראש הממשלה. אנחנו פה כדי למחות נגד הריסת הבתים הבלתי פוסקת אצלנו. רק לפני שבועיים נפגשנו עם בנימין נתניהו בביקורו בנגב ושטחנו בפניו את הבקשות שלנו. הסברתי לנתניהו באותה ישיבה שהעובדה שמגייסים את המשטרה והמשרד לביטחון הפנים כדי לטפל בנעשה בחברה הבדואית, מצביעה על הכישלון החמור של הממשלה. במקום לשבת עם ההנהגה הבדואית ולשמוע מאיתנו את הצרכים וגם הצעות לפתרון – מנחיתים עלינו תוכניות מלמעלה. זה לא יצליח.

בדיוק כמו שהקימו לנו "רשות" מיוחדת לבדואים, שרק ניתקה אותנו ממשרדי הממשלה ולא פתרה שום בעיה. כבר 15 שנים ויותר מדברים ברשות על תוכניות להקים 150 אלף יחידות דיור ומאות צימרים, כשבפועל הם הצליחו לשווק רק כ־400 מגרשים. זו בדיחה עצובה על חשבוננו.
מי שבאמת ובתמים רוצה להתמודד עם הבעיות של החברה הבדואית צריך להתחיל מאל"ף, מהחינוך. השקעה מסיבית בחינוכו של הדור הצעיר תמנע מאיתנו בעיות קשות ומורכבות בעתיד וגם תחסוך מקרן אוזן ומחבריה את ההרגשה של חוסר הביטחון ברחובות.

סאלמה אל אטראש (צילום: מאיר אבן חיים)
סאלמה אל אטראש (צילום: מאיר אבן חיים)


בנוסף, מי שבאמת ובתמים מבקש להתמודד עם הנעשה בחברה הבדואית, צריך להתחיל מבראשית – קורת גג. מאות אלפי בדואיות ובדואים חיים עדיין בצריפונים מטים ליפול, בחושות בשטחים פתוחים ובתנאים לא תנאים, רק כי סוגיית מגורי הקבע שלהם טרם נפתרה ואפילו טואטאה מתחת לשטיח הצבעוני והיפה של המאהל הבדואי המסורתי. במקום פתרונות, הממשלה - בעזרת רשות מקרקעי ישראל ובחסות המשטרה - הורסת בשיטתיות בתים מדי יום. רק בחמש השנים האחרונות הרסה הממשלה יותר מ־11 אלף בתים בפזורה הבדואית.

ברחבי הנגב חיים ברגעים אלו רבבות ילדות וילדים טובים. כל אחת ואחד מהם יכול לצמוח ולהיות רופא (יש לנו כבר היום מאות כאלה), או מדען, או אסטרונאוט, או סתם איש עסקים מוצלח. הוא יכול באותה מידה להפוך לעבריין משועמם ומריר שנכנס ויוצא מבתי הסוהר וממרר לכולנו את החיים.

אני, יליד הארץ הזאת, בן הנגב, קצין במילואים - עשיתי את הבחירה. גם חבריי מנהיגי החברה הבדואית עשו את הבחירה. אנחנו יודעים איזה עתיד אנו בוחרים להעניק לילדים שלנו, ועכשיו השאלה היא מה הבחירה של ממשלת ישראל.

הכותב הינו ראש מועצת אל־קסום ויו"ר פורום הרשויות הבדואיות בנגב