השקר הגדול ביותר בתעמולת הבחירות שלאחר הבחירות, הוא שקר עתיר גזענות מבית היוצר של השמאל הישראלי, שהיות שאינו חשוד בגזענות - מרשה לעצמו להיות גזען גמור.
מדובר במצג הכוזב שרוב הציבור נגד בנימין נתניהו. בפועל לא היה סקר אחד בין שני מועמדים שבו נתניהו לא ניצח, ובבחירות עצמן נבחרו רק 57 חברי כנסת המחויבים להפילו. ימינה עמדה בלחץ כבד (שאצל אופירה וברקוביץ' התקרב ללחץ פיזי מתון) להתחייב נגדו וסירבה, למורת רוחם של מתנגדי נתניהו שנטו להצביע עבורה.
אבל בעוד ההתייחסות לעמדת ימינה היא פוליטית, ההתייחסות לרשימה הערבית המאוחדת, רע"ם, היא כולה ניסיון להתחבר לרגשות גזעניים ולטשטש בעזרתם את השוני התהומי שנוצר בין החזית המשותפת של איימן עודה, אחמד טיבי ובל"ד, שעל דגלה שנאת ישראל ושאיפה לכיליונה, לבין רשימה מוסלמית אמיצה שהתחברה למהפך תודעתי בציבור הערבי, בעיקר הצעיר, המבקש להשתלב בחברה הישראלית, והגיעה למסקנה שהפרטנרית המועדפת להטמעת החיבור הזה היא הליכוד בהנהגת נתניהו.
מי שחרף עמדתה המוצהרת של רע"ם מתעקש לסמן אותה כחלק מגוש אנטי־ביבי, יוצא מהנחה שהעובדות לא יבלבלו את היהודים ושהם ידבקו בדעותיהם הקדומות, כי לא חשוב מה אומרים הערבים - חשובות הסטיגמות של היהודים.
ומכאן ההערכה כי נכונות להסכם קואליציוני עם רע"ם, תיתן לגיטימציה לאחרים לחבור לחזית המשותפת המחויבת להצפת ישראל בפליטים וליצירת קרש קפיצה טריטוריאלי לפעולות טרור נוסח עזה - ביהודה ושומרון. מסתבר שכאשר זה משרת פוליטית את השמאל, הערבי הוא אותו הערבי, הלגיטימציה היא אותה לגיטימציה, והיד הערבייה היא אותה יד, לא חשוב אם היא מונפת להרוג או מושטת לשלום.
ייתכן שנטייתה הבלתי צפויה והמהפכנית של רע"ם לחתום על ההסכם הקואליציוני הראשון דווקא עם נתניהו מתכתבת עם המניעים שגרמו לאנוואר סאדאת לחתום על הסכמי שלום רק כשהגיע מנחם בגין לשלטון. אם הסכם קואליציוני כזה אכן יבוא לעולם, יהיה זה שיתוף פעולה היסטורי - אין מילה אחרת - שייתכן שאינו נופל בחשיבותו ובמהפכנותו מהסכם השלום עם מצרים.
אך במקום לברך את נתניהו על המהפך בהתייחסות כלפי ערביי ישראל (שעודד רבים בציבור הערבי העירוני להעדיף את רע"ם על המשותפת), הם מנסים לשים מקלות בגלגלים. אי אפשר שלא "להתפעל" מגישת השמאל ושלוחיו בתקשורת, שזנחו את קריאתם לשילובם של ערביי ישראל בחיי המדינה. כנראה שהפלת נתניהו בוערת בעצמותיהם הרבה יותר מהתקדמותם, השתלבותם ושיפור איכות חייהם של ערביי ישראל, בייחוד כאלה שאינם פוסלים את הליכוד.
לפתע נסרקים הארכיונים בחריצות, ואמירות של אנשי המאוחדת הופכות לשלל רב. מעניין רק שאיש לא התעניין באמירות כאלה כאשר המשותפת המליצה על גנץ, בעודה דבקה בעמדותיה האנטי־ישראליות.
עמדתה של רע"ם היא מהפך חד לעומת גישתה בעבר כחלק מהרשימה המשותפת. כך למשל הצביעו אנשי רע"ם נגד הסכמי השלום, המליצו על גנץ, ופסלו את הליכוד מכל וכל. אבל זו בדיוק המשמעות של מהפך. כשגורבצ'וב ביצע סיבוב פרסה אידיאולוגי, איש לא ציטט לו עמדות קודמות. כראש המדינה והמפלגה הקומוניסטית ברור שהוא היה אחראי לשיטה האיומה שאותה החליט למוטט.
גם כאשר סאדאת אמר כי הוא רוצה לבוא לכנסת לעשות שלום, איש לא פסל אותו על רקע התבטאויותיו הקודמות, כולל מכתבי הערצה שכתב להיטלר ותסריטים פרנואידיים שהתרוצצו בשטח, ובראשם תסריט האימים (מפניו הזהיר בגלוי הרמטכ"ל מוטה גור) שעל פיו עם נחיתת מטוסו ייצאו ממנו חיילים מצרים חמושים ויבצעו טבח המוני.
מורשת עלמי
זה לא שאיני מודע לחששות. להפך. קראתי בעיון רב את מאמרו המלומד בנושא האחים המוסלמים ושיטות ההונאה הננקטות על ידיהם של ידידי ד"ר מיכאל בן ארי. אינני מקל ראש בטיעוניו, כשם שלא הקלתי ראש בזמנו באזהרותיהם המלומדות של רבים מחבריי בציבור הדתי מפני החיבור המסוכן, תיאולוגית ואידיאולוגית, עם האוונגליסטים בארצות הברית.
למרבה המזל, חרף האזהרות, לקחנו את הסיכון, לא דחינו את ידם המושטת. ואכן, הסתבר, כפי שקיווינו, שעד למימוש התנצרותנו כסגולה לשיבתו (לשיטתם) של המשיח, הם מתפקדים זה שנים רבות במסירות ובהצלחה מרובה כטובי ידידינו, מגייסים לנו כספים, מעניקים לנו תמיכה פוליטית יקרה מפז, ובעיקר, יצרו עמנו חברות של אמת והזדהות רגשית שהיא מעל ומעבר לכל תיאוריה תיאולוגית.
הרשימה המשותפת רחוקה מאוד משם. היא והציבור שלה לא הפכו בן לילה לאוהדי התנועה הציונית. גם מנסור עבאס לא. ואני משער שהוא אפילו לא שותף להתלהבות של עם ישראל מסרן אלה ואויה, המוסלמית מקלנסווה שסיפרה השבוע בטלוויזיה על תחושת ההתרגשות, השייכות והאהבה שדגל ישראל נותן לה.
אבל הוא כן עמד ביום השואה האחרון על הדוכן המעוטר בסמל המנורה של כנסת ישראל, ובנאום מרגש הביע סולידריות עם העם היהודי והגדיר את הכחשת השואה ככישלון מוסרי ועבירה על עקרון יסוד באסלאם - עדות האמת והצדק. כדאי שואויה, האחראית על ההסברה בערבית בדובר צה"ל, תיקח את נאומו המשובח ותפיץ אותו בעולם המוסלמי, ותשקול לצרף אליו, לצורכי המחשת הניגוד, את הדוקטורט של מכחיש השואה מחמוד עבאס, הידוע בכינויו אבו מאזן.
חלק מסוים מן העומק שראוי להעניק למהפך של רע"ם קשור לתהליך הפנימי, הרציני והמכובד שאותו קיימה, כולל דיון ואישור של מועצת השורא של התנועה האסלאמית – והכל לפני הבחירות, בניגוד למקובל במקומותינו.
כשבני בגין עמד בראש האיחוד הלאומי, תנועה שקמה בגלל ההתנגדות לנסיגה בהסכמי וואי וחברון, הוא השכיל לומר שהיהודים והערבים לא הולכים מכאן לשום מקום ושנצטרך למצוא דרך לחיות ביחד. הייתה זו תנועתו של זאב ז'בוטינסקי, שלצד ההקפדה על קיר הברזל וההתנגדות לוויתורים טריטוריאליים בארץ ישראל, חשה מחויבת להעניק לכל יושבי הארץ, יהודים ומוסלמים כאחד, שפע ואושר.
מאז הפגישה המאכזבת של דוד בן־גוריון עם מוסא עלמי ב־1934, שבה אמר לו עלמי "אני בוחר שהארץ תהיה ענייה ושוממה אפילו עוד מאה שנה עד שאנחנו הערבים נהיה מוכשרים בכוח עצמנו להפריחה ולפתחה", ייחלה התנועה הציונית לשינוי הגישה הזו, לגורם ערבי שייתן יד לפתחה ביחד. המנדט שקיבל עבאס מהציבור המוסלמי לשתף פעולה גם עם הליכוד, ולא לפסול שום גורם שלא פוסל אותו, מבשר אולי את הפרידה מדוקטרינת עלמי, שלה המתנו 87 שנים.