הממשלה הגיעה להחלטה על מינויו של ח"כ אופיר אקוניס לשר המשפטים, בג"ץ התערב והורה לממשלה לבוא ולנמק מדוע לא ייקבע כי החלטתה אינה תקפה – תוך הקפאת המינוי עד להחלטה אחרת של בית המשפט. בעקבות האירועים ראש הממשלה בנימין נתניהו חזר בו מכוונתו למנות את אקוניס לתפקיד. היכן נשמע כדבר הזה, בית משפט שמתערב בפעולותיו של ראש ממשלה?
ובכן, בניגוד לדעה הרווחת, אין מדובר בתופעה חדשה. הדינמיקה הזו – שבה בג"ץ מוציא צו על תנאי, ובתגובה לו "מתוקנת" פעולה שלטונית שנחשדה כנגועה באי-חוקיות – מלווה אותנו עוד משנת תש"ח (ולמעשה שורשיה מצויים בתקופת המנדט). כבר אז בית המשפט הפגין את מה שמכונה כיום "אקטיביזם". כבר אז בית המשפט דאג לרסן את רשויות השלטון ולחנכן לשמירה על שלטון החוק. זהו אחד מתפקידיו של בג"ץ, וכך היה עוד מקום המדינה.
העתירה הראשונה לבג"ץ בישראל הוגשה על ידי הלל קוק ויעקב מרידור, מבכירי אצ"ל. השניים נעצרו באופן בלתי-חוקי בעקבות פרשת אלטלנה והוחזקו במעצר במשך שבועות. בית המשפט העליון טרם הוקם בעת שהוגשה העתירה, בחודש יולי של שנת 1948, והיא נדונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כבג"ץ.
יום לאחר הגשת העתירה הוציא בג"ץ צו על תנאי נגד המשיבים, שעמם נמנה ראש הממשלה דוד בן-גוריון בכובעו כשר הביטחון. יום לאחר מתן הצו על תנאי כבר הוצא צו מעצר חוקי. השלטון הבין כי פעולותיו נתונות תחת פיקוח שיפוטי, וכי בג"ץ לא יאפשר התנהלות שאינה לפי חוק.
סופה של העתירה היה להידחות, אך קוק ומרידור שוחררו ממעצרם תוך זמן קצר. פרט מעניין נוסף הוא כי חוות דעת המיעוט, שביקשה לקבל את עתירתם של השניים, ביקשה גם להכריז על בטלות החקיקה שעליה נסמך צו המעצר החוקי.
בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ המשיך את הקו שאותו התווה בית המשפט המחוזי בתל אביב, של ריסון רשויות השלטון וחינוכן. יותר מכך, גם בבית המשפט העליון המשיך בג"ץ להתערב ברצונותיו של שר הביטחון וראש הממשלה בן-גוריון.
מקרה בולט התרחש בשנת 1950, שאז קבע בן-גוריון כי ד"ר ישראל שייב (אלדד) – חבר מפקדת לח"י בעברו – אינו ראוי לשמש כמורה במערכת החינוך. בעקבות זאת אסר אגף החינוך במשרד החינוך והתרבות על העסקתו של שייב כמורה. שייב עתר לבג"ץ, אשר קיבל את עתירתו. השופט אולשן אף הגדיל וציין: "לו היינו מסרבים להזקק לבקשת המבקש היינו מסייעים לכך שעקרון 'שלטון החוק' השולט במדינה ייעשה פלסתר".
היכן טמון אפוא ההבדל בין העבר להווה? אולי בתגובות הגורמים שכלפיהם מופנית הפסיקה. בשנת 1949, כשבן-גוריון התנגד לפסק דין של בג"ץ בעתירה נגד שר המשטרה, הוא גם הדגיש כי "פסק-דין הוא פסק-דין" וכי את פסיקתו של בית המשפט "אנחנו חייבים" לקבל. לפני כשנה, לעומת זאת, ח"כ יולי אדלשטיין לא הפגין כבוד דומה כלפי בית המשפט, כשהצהיר על סירובו להישמע לפסיקה. במילותיה של הנשיאה אסתר חיות, עד לאותו היום "לא אירע בדברי ימי המדינה שגורם שלטוני סירב בריש גלי ובהתרסה לקיים צו שיפוטי באומרו כי צו מצפונו אינו מאפשר לו לקיים את פסק הדין". אם יש הידרדרות בעת הזו ביחסי הרשויות בישראל, הרי בג"ץ אינו הגורם אשר מחריף אותה.
שני שניצר, היסטוריונית של המשפט ודוקטורנטית בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב