פניו המיוסרות של עומר מנצור בן ה־12 מטירה, שאיבד את אמו סוהא, לא יוצאות מראשי. עומר לומד בבית הספר "מחבא" לילדים אוטיסטים בכפר ברא שבמשולש, שם נפגשנו לפני כשבוע, מעט לאחר רצח אמו בקליניקה שבסמוך לביתה בטירה. אני מלווה את בית הספר הזה כבר קרוב לשנה, שכן מהרגע הראשון הוא נראה לי כאי של שפיות, חמלה ואנושיות באוקיינוס של טִרלול מוחלט שהשתלט על החברה הערבית בישראל. טרלול של אלימות ופשיעה, של היעדר משילות ושל - כפי שקצין בכיר במשטרה תיאר זאת - "נגע של רוע ואכזריות חסרי תקדים שמאיים להרוס כל חלקה טובה".
למי שהדבר אינו ברור לו, זה רק עניין של זמן עד שהאלימות תגלוש ותזלוג ליישובים היהודיים הסמוכים. לפשע אין גבולות, צבע, דת או לאום. הוא אינו בררני ונעדר תפיסות עולם מתוחכמות. האידיאולוגיה היחידה העומדת לנגד עיניו היא הכסף והבריונות, וכשזו אינה מרוסנת, היא הופכת לחצופה ויהירה יותר ויותר. כפר ברא, למשל, הכפר המדומה בחברה הערבית לסביון של המשולש והצפון, הפך בשנים האחרונות לשיאן הירי במדינה. היהירות המאפיינת את ארגוני הפשע והעבריינים ברחוב הערבי הובילה לכך שבכל שעה ביום יכול להתבצע ירי לעבר גברים, נשים וילדים.
במקרה של מנצור, הפשע שבגינו המשפחה כולה משלמת כעת מחיר כבד מנשוא הוא עדותה במשטרה של אחותו הבכורה באשר לשריפת רכבים בסמוך למקום מגוריהם בטירה, שבו נתקלה במקרה. העונש הוגש כמעט מיידית בדמות רצח האם. המסר ברור: כל המתלונן במשטרה, דינו להיות קבור מתחת לאדמה.
לטרגדיה של עומר מצטרפת טרגדיה ביישוב השכן, ג'לג'וליה, שם ביקרתי לפני מספר שבועות את משפחת עדס. גם את פניהם של האם והאב של מוחמד בן ה־14, שנרצח כשאכל פיצה עם חברו ממש מחוץ לפתח ביתו, קשה מאוד לשכוח. אלו אינם פניהם של עבריינים. אלו הן עיניהם של אזרחים שומרי חוק ומשלמי מסים, אנשים פשוטים וקשי יום, שחשים חסרי אונים נוכח המכה האיומה שהונחתה עליהם.
הטרגדיות הופכות למנת חלקן של משפחות כה רבות ברחוב הערבי. הפוסט־טראומה המאפיינת רבים כל כך מחיילינו ולוחמינו הופכת אט־אט גם למנת חלקה של החברה הערבית בישראל. אלא שכאן לא מדובר בהגנת המדינה, אלא בריקבון ערכי, מוסרי וחוקי של חברה שלמה. שהרי ככל שמתעמקת ההכרה בכך שאין דין ואין דיין, שהעבריינים שולטים ברחוב ולא המדינה, כך עולה המסקנה שהאחריות לחיי אדם היא אישית, ולא לאומית. אנשים נורמטיביים מתחילים להצטייד בכלי נשק בלתי חוקיים להגנה עצמית, והיעדר האמון בין הרחוב והמשטרה מעולם לא היה גדול כל כך.
לאחרונה אכן התקבלה החלטת ממשלה שהקצתה כ־150 מיליון שקל להקמת תחנות משטרה ביישובים ערביים ולאיסוף כלי נשק בלתי חוקיים, הנמצאים בכמויות אדירות בחברה הערבית. מדובר בסכום שהוא חלק קטן מסל גדול בהרבה, של כ־2.5 מיליארד שקל, שעתידים להיות מוקצים להמשך הפיתוח הכלכלי של החברה הערבית בשורה של תחומים. הלוואי שכסף יכול היה לשמש מזור לפתרון הבעיה האיומה שנוצרה במדינת ישראל של 2021, בדמות האלימות והפשיעה המטורפת שמשתוללות ברחוב הערבי, אבל בתקציבים לא די.
בסופו של דבר, המשטרה היא זרוע ביצועית ואינה מתווה מדיניות. הפתרון לנושא מצריך בפירוש החלטות ממשלה משמעותיות, המבוססות על דוח מפורט שגובש על ידי כלל מנכ"לי משרדי הממשלה ומומחים והתקבל בברכה גם על ידי ראשי הרשויות בחברה הערבית. הדוח כולל טיפול מעמיק בסוגיית התשתיות, יצירת מקורות תעסוקה מגוונים, טיפול במערכת החינוך בפריפריה בכלל וביישובים הערביים בפרט, ובעיקר בחיזוק מנגנוני החינוך הבלתי פורמליים שיסייעו למנוע שוטטות ובריונות מצד צעירים. יש גם להגדיל באופן משמעותי את מספר התקנים במשטרה, וכן לקלוט כמה שיותר שוטרים ערבים לתוך המערכת, כדי להעצים את תחושת השייכות. כן, החוק והסדר הוא גם שלהם, ואין עליו בלעדיות לאומית או דתית.
גם מערכת הבנקאות נדרשת לבחון אפשרויות להרחבת מתן אשראי לערבים במדינה, חרף הקשיים והמורכבות, במטרה למנוע פנייה לשוק האפור - מהלך שמחזק כמובן את העולם התחתון. "חברות השמירה" הפיקטיביות בחברה הערבית דינן להיבחן ביתר שאת. חקיקה מחמירה ביותר במסגרת החוק להלבנת הון נדרשת על מנת למזער את תופעת ה"פרוטקשן".
העיסוק בנושא על גבי עמודים אלה, דווקא בשפה העברית, אינו מקרי. הציבור הערבי מכיר את הסוגיה היטב ואינו זקוק לניתוחים ולפרשנויות. המסר שנועד לאוזני הציבור היהודי הוא אחד: לא מדובר כאן בפוליטיקה או באידיאולוגיית ימין או שמאל. היעדר המשילות כבר הפך למנת חלקו של הציבור היהודי בנגב, והמצב במרכז ובצפון עלול להפוך דומה במהירות. הריבון נדרש כאן ועכשיו לפעולה בהולה לעצירת הטירוף הזה, באופן מיידי וללא היסוס. זה קשה, אך אפשרי, ותפקידו של הציבור היהודי במדינת ישראל הוא להעיר את מקבלי ההחלטות. לפני שיהיה מאוחר מדי.
הכותבת היא חברת כנסת לשעבר ופרשנית לענייני ערבים
[email protected]