פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שהשכן שלו שרף לו את הרכב והוא בדרכו לשרוף את בית הכנסת המקומי, תוך שהוא מניף דגלי פלסטין וקורא להשמדת ישראל. זה אותו השכן שעד לפני כמה שעות חי לצדו, בירך אותו לשלום מדי יום, ישב עמו באותן מסעדות, ילדיהם למדו יחד בבית הספר, וכעת הוא הפך למתפרע צמא דם.
נדמה שבמהומות שפרצו השבוע ברחבי הארץ, שנים רבות של חיים בדו-קיום נקטעו ברגע. מרקם החיים בערים המעורבות הפך להיות מפחיד כמו שלא היה כאן זמן רב. ההתפרעויות של ערביי ישראל בערים המעורבות הכו את שכניהם היהודים בהלם. לזה לא ציפינו. זו מכה מתחת לחגורה, וכזו שיכולה לערער למשך זמן רב את האמון ההדדי בין שני העמים.
בצד סוגיות טעונות כמו הר הבית ושייח' ג'ראח שהובילו לפרוץ מהומות בערים כגון לוד, רמלה, ירושלים, חיפה ועוד, לא ניתן להוציא מהמשוואה את העובדה שבמקרים רבים הפורעים הם גברים צעירים בגילים 18־25, רבים מהם ללא מסגרת של תעסוקה או לימודים. השעמום והתסכול הם בין היתר הסיבות שמוציאות אותם לרחובות. שנים של חוסר טיפול באלימות בתוך החברה הערבית הובילו כעת להתפרצות של גל האלימות כלפי האוכלוסייה היהודית. תוסיפו לזה שנים של הזנחה, ייבוש וצמצום מספר התקנים במשטרה, והנה מתכון רעיל לגל אלימות גואה.
מה שהממשלה לא מבינה זה שהאוכלוסייה במדינה גדלה משנה לשנה. לעומתה, התקנים בכל המשרות הציבוריות נשארו כשהיו. ישנו פער בין הרצוי למצוי בכל הקשור לתקנים ממשלתיים. ישנו חוסר עצום ברופאים ובאחיות, במורים, בשוטרים, בפסיכולוגים חינוכיים, בעובדים סוציאליים ועוד.
במקום להרחיב את המגזר הציבורי ולתת לציבור את השירות החיוני לקיומו השוטף, מגדילים את מספר משרדי הממשלה ואת מספרי השרים. למי אכפת בכלל ממשרד כמו מים, השכלה גבוהה או קידום חברתי כשאין פרנסה ובריאות לאנשים? הרחובות בערים המעורבות בוערים, וגדודים של שוטרים נוהרים ממקום למקום בדרך לכבות את השריפות ולהרגיע את הרוחות. זה הזמן להסיק את המסקנות הנדרשות להמשך קיום תקין ובטוח במדינה.
חובה לחזק את מערך המשטרה, לגייס אלפי שוטרים, לשקם ו/או להקים תחנות משטרה ברחבי הערים המעורבות ולהציב כוח שיטור פעיל בכל מקום שימנע את התפרצות האלימות בתוך החברה הערבית ומחוצה לה. אין זמן לחכות, זהו זמן לפעול. משטרת ישראל חייבת להחזיר לעצמה את עוצמת הפעולה והשליטה על ביטחון הערים בפנים הארץ, ובמקביל לשקם את אמון הציבור באיכות תפקודה.