שלושה סיפורים מורכבים שנשזרו זה בזה הביאו אותנו למצבנו הנוכחי. הראשון הוא זה של רצועת עזה, המצויה במצור כבר שנים, כשמיליוני בני אדם חיים בה בדוחק ומוחזקים כבני ערובה בידי הנהגה רצחנית. בעיקר מוכר הסיפור לתושבי הדרום, שנושאים על כתפיהם את טעויות ההנהגות בשני צדי הגבול. על הילדים בני העשרה שמרטיבים את מיטתם, הנשים שמפילות עוברים והילדים שקופצים בבעתה בכל פעם שנטרקת דלת אנו ממעטים לשמוע בימי שגרה. אותם גברים, נשים וילדים קשובים לרחשיה של רצועת עזה תמיד. הם חיים את הרצועה וחווים על בשרם את התנודות במצבי רוחה.
ומצב הרוח בעזה הפך לאחרונה קודר אף יותר מבדרך כלל, נוכח ביטול הבחירות שעליהן הכריז אבו מאזן בגדה המערבית. חמאס כבר תכנן את חגיגות הניצחון בגדה, אלא שאבו מאזן קלקל את התוכניות. הוא כמובן לא באמת התכוון לקיימן והסתמך על כך שישראל לא תאפשר לערביי מזרח ירושלים להשתתף; תירוץ שיאפשר לו להכריז על ביטול הבחירות. אלא שישראל, מצדה, הייתה עסוקה בשלה, קרי בסבב בחירות רביעי ובניסיונות חוזרים ונשנים להקים ממשלה. הגדה המערבית כבר מזמן לא הייתה במקום משמעותי בסדר היום ולכן מיאנה ירושלים לשתף פעולה עם ציפיותיו של אבו מאזן. במקום להקדים ולהבהיר כי ערביי מזרח ירושלים אינם מורשים להשתתף בהליך הבחירות לרשות הפלסטינית, הנושא נדחה ונדחק לפינה רחוקה ושכוחה.
כך צמחה לה ציפייה מפוארת מצד חמאס, שאולי הפעם תתקיימנה הבחירות. ואז, כצפוי, הן בוטלו בדקה ה־90. האכזבה בקרב הנהגת חמאס הייתה גדולה, וכל שנותר לעשות היה למצוא את הנסיבות ההולמות להשיב את הכבוד האבוד, לפצות על תחושת הפספוס. כאן כרוך למעשה הסיפור השני והנפרד לכאורה, זה של הר הבית, אל־חרם א־שריף, מסגד אל־אקצא. הערב הקדוש ביותר לכל מוסלמי בחודש הרמדאן, לילת אל־קדר, התרחש בהקבלה כמעט מדויקת ליום ירושלים. תוך ימים ספורים ארגנה לה הנהגת חמאס כמה צעירים קיצוניים לצד ערימות של סלעים ועוד מיני חפצים אלימים (לא דבר שכיח, אך גם לא כזה שלא אירע בעבר), כשברקע זעקות חמאס על ניסיונות השתלטות ישראלית על המסגד הקדוש כל כך למוסלמים. מילים שהרטיטו את לבבות הצעירים.
העימותים בין משטרת ישראל לבין המחבלים וזורקי הסלעים היו פחות צפויים בראייתי. השוטרים ביצעו מדיניות שהוכתבה להם מלמעלה, וכך השתלבו להם אינטרסים שונים לחלוטין במחול שדים מטורלל, שמהר מאוד יצא מכלל שליטה. מילת הפלא "אל־אקצא" חוללה את קסמה וסיממה את ההמון המוסלמי הרעב והצמא בחודש הרמדאן. לכל זה התווסף מינון בלתי מבוטל של נוכחות ח"כ איתמר בן גביר בשכונת שייח' ג'ראח; קצת ליבוי יצרים בקרב צעירים יהודים; חגיגות יום ירושלים ומלאי בלתי מוגבל של תמונות וסרטונים ממאות ואלפי מצלמות של טלפונים ניידים שזרמו כמו מים ברשתות החברתיות והוסיפו קיסמים למדורה. עד כאן הרעש והמהומה. השקט הגיע דווקא ממנהיגי החברה הערבית בישראל, מההנהגה הישראלית עצמה ומבכירי הדתות כולם. השקט רעם בעוצמתו. פשוט לא היה מי שירגיע.
נזקי הטירלול
לצד היעדרות בוטה ומכאיבה של אותו קול מרגיע, ולצד מחוללי השדים הללו בדמותם של בן גביר ודומיו מחד ומנהיגי חמאס ו"חייליהם" הצעירים ונוצצי העיניים מאידך, החל להירקם הסיפור השלישי - ערביי ישראל. היה מי שהתסיס והצית את האש, תוך שהגה שוב ושוב את מילת הקסם "אל־אקצא". זה היה הגפרור הקטנטן שעשה את העבודה.
רק לפני שבועיים כתבתי כאן שהאלימות והפשיעה שמשתוללות באין מפריע ברחוב הערבי יגלשו בן רגע לערים היהודיות. מאות אלפי כלי הנשק הבלתי חוקיים ימצאו את דרכם לידיהם של צעירים משולהבים, שכן כשאין דין אין דיין. כשהחוק והסדר רחוקים, והעולם התחתון מורשה לשלוט בחברה הערבית לאור יום וכמעט ללא חשש, זה רק עניין של זמן עד שכל זה יתפוצץ לכולנו בפנים.
את נזקי הטירלול המוחלט שהחל לפני מספר ימים בדמותם של צעירים ערבים ששורפים והורסים בתי כנסת, רכבים, חנויות ותחנות משטרה בערים שונות ברחבי הארץ, ייקח שנים רבות למחוק. וגם אין איש שמונע את החיבור שבין המתחולל במסגד בירושלים לבין המוני הצעירים הערבים הישראלים (אך ממש לא כולם), נעדרי המנהיגות (אמיצה או אחרת) ונעדרי כל תחושת שייכות למיינסטרים הישראלי, על רקע כמעט עשור של שיסוי ושנאה שהנהיגה ממשלת נתניהו.
והנה נוצר המתכון המושלם לכאוס מוחלט. את הטירוף הזה, שהיינו עדים לו בעיר לוד, למשל, קשה היה לדמיין. השילוב בין שלושת הסיפורים הוא מסוכן להחריד, ויש לעשות הכל כדי להפריד ביניהם. יש לאסור כליל על עליית כל ח"כ באשר הוא לתקופה בלתי מוגבלת להר הבית. יש לשמור על איפוק מרבי של המשטרה אל מול הצעירים המשולהבים במסגד, אף על פי שנדמה לעתים שזה כמעט בלתי אנושי, ולפעול ככל הניתן באמצעות מודיעין ותחכום במקום לנקוט צעדי ראווה. כאן אסור שהכבוד יכריע, אלא איפוק ושיקול דעת קר ונחוש.
במקביל, יש לעשות הכל כדי לרתום את מנהיגי הדתות, ראשי הרשויות ומכובדי החברה הערבית להורדת גובה הלהבות, וזאת כדי להשיב את השפיות לכולנו, אך גם על מנת לסייע לאותם ערבים ישראלים שומרי חוק. אותם רופאים ואחיות שהצילו חיי אדם בעת הקורונה, ואותם בעלי בתים שהציעו סיוע ואירוח לנפגעי האסון במירון ודומיהם. גם הם ניזוקים מההמון המשולהב, שדומה כי הוא מבקש להחריב כל חלקה טובה שעוד נותרה ביחסי העמים שחיים פה. על כולנו לפעול להרגעת הרוחות ולהפרדת שלושת הסיפורים. במקביל, בלית ברירה, יש להכות בלוחמי חמאס שהכריזו מלחמה על אזרחי ישראל.
שלושה סיפורים מסופרים כאן. כולם מורכבים, כולם כואבים, ואף שבשני הצדדים ישנם גורמים בכירים למדי שמעוניינים לשזור אותם זה בזה - אסור בשום פנים ואופן לאפשר זאת.
הכותבת היא ח"כית לשעבר ופרשנית לענייני ערבים