אזרח כבוד
רק עניין אחד יכול להעיב על בחירתו הראויה של בוז'י הרצוג לנשיאות # הפעולות האלימות של ערביי ישראל הן התקוממות # וגם: פרס ישראל לעמיר פרץ, תוכנית יציאה וכמה מילים על כדורגל
1. יצחק (בוז'י) הרצוג, בנו של הנשיא השישי של מדינת ישראל חיים הרצוג, נכדו של הרב הראשי יצחק הרצוג, צפוי להיבחר לנשיא ה־11 של מדינת ישראל. אני חשבתי שאצה לו הדרך וכי הוא יוכל להיות נשיא בשל יותר בקדנציה הבאה. קיוויתי שהפעם ייבחר דוד לוי, וזה היה אפשרי וקרוב, אך לצערי לא הסתייע, גם משום שהכלה לא הייתה להוטה להיכנס לחופה. אבל עם בחירתו הפורמלית הוודאית, ייהנה הרצוג באופן טבעי מברכת העם כולו.
הרצוג מתמודד מול מרים פרץ. היות שברפובליקה הנשיא ממלא את תפקידיו הסמליים של המלך במונרכיה קונסטיטוציונית, מועיל להרצוג מאוד אילן היוחסין שלו. אך להצלחתו מועילה לא פחות העובדה שזכה להמלצה מכל חלקי הבית: ימין ושמאל, דתיים ואנטי־ דתיים, וגם אורחו ורבעו הנעימים. מה שיהיה לו לרועץ הוא גילו הצעיר והרקע הפוליטי שלו, שיגרור כל העת התייחסות לפוטנציאל הפוליטי שלו עם תום כהונתו, בעוד שבע שנים. כזכור, הנשיא החמישי יצחק נבון, שאף הוא נבחר לנשיאות בגיל צעיר, היה מיד לאחר סיום כהונתו ב־1983 המועמד המוביל בסקרים לראשות מפלגת העבודה לקראת בחירות 1984, אך החליט לוותר לשמעון פרס. הוא הוצב במקום השני ברשימה, לפני רבין, ועם הקמת ממשלת האחדות הלאומית התמנה לסגן ראש הממשלה ושר החינוך.
בחירתו של הרצוג מסמנת אותו כמועמד טבעי לראשות מפלגת העבודה בדרכה להיות שוב האלטרנטיבה הדמוקרטית משמאל. הלא היה זה הוא ולא אחר אשר הביא אותה ב־2015 להישג אלקטורלי של 24 מנדטים, שמאז אפילו לא התקרבה אליו, וגם לפניו לא השיגה שכמותו לפחות עשור וחצי (ברק ב־1999 קיבל 26 מנדטים, אבל עם גשר ומימד).
2. כאשר מצמידים לפעולות האלימות של ערביי עכו, רמלה ולוד את הכינויים: "הפרות סדר", "פרעות" ו"פוגרומים", מקטינים ומצמצמים את עוצמת האירועים ומשמעותם. מילים אלו מכבסות את המציאות ממש. מה שראינו לנגד עינינו זו התקוממות לאומית, בחלקה מאורגנת בחלקה ספונטנית, של גיס חמישי שנוסף גם הוא על אויבינו.
אנחנו יכולים לבחור להמשיך להשלות את עצמנו שמדובר ב"קומץ", "כמה מאות" פורעים, "מיעוט" שאינו מייצג את הכלל. זה יהיה המשכה של טמינת ראש בחול, הנובעת בעיקר מהקושי להכיל את המציאות המורכבת והקשה, שנכפית עלינו מיום הקמת הבית הלאומי בארץ ישראל.
הניסיון להתבונן בציבור הערבי בישראל דרך עיניים מערביות רציונליות, שוחרות שלום, הינו פונקציה של מחשבה תמימה שלפיה כל האנשים דומים. שכל האנשים מוּנעים מאותן מוטיבציות פרימיטיביות בסיסיות: הרצון לחיות, לגדל משפחות, ליהנות מרווחה כלכלית ולשאוף לאושר. אנחנו מתקשים להאמין שיש אנשים, קבוצות אוכלוסין ועמים שלמים השואבים את אושרם משנאה, מלחמה והשמדת עמים אחרים. אנו מאמינים בנאיביות גמורה שרגשות נקם ושנאה ויצר השמדה והרס עברו אבולוציה יחד עם התפתחות המדע, ההשכלה, החברה האנושית וההומניזם.
זה לא שאין פה ושם איזה חסיד אומות עולם בקרב שכנינו הערבים. זה לא שאין בקרבם אנשים ישרים וטובים. אבל כל עוד האנשים הללו אינם מתארגנים אלא נבלעים בתוך "הרוב הדומם", המסקנה הפשוטה היא שהם לא הרוב, ולכן הם כל כך דוממים. רוב אינו מפחד לדבר, להפגין, להתקומם, להתגונן מפני מיעוט שמאיים על אושרו. המסקנה היא שאנחנו רואים ובעיקר מדמיינים תמונת מציאות שגויה. "הרוב הדומם" הינו העורף הערבי, המספק רוח גבית ורשת הסוואה לחייליו היוצאים לחזית כדי להילחם באזרחים יהודים, לחסום צירים, להפריע ולשבש את מלחמתנו בדרום ובצפון.
"פלסטין" לא עוצרת בקו הירוק, היא שולחת שורשים עמוקים וזרועות תמנון לערים המעורבות בתוככי מדינת ישראל. כל אלו שמתבכיינים על הכסף הקטארי המוזרם לרצועה מטעמים הומניטריים, צריכים אולי לחשוב פעמיים לפני שהם נוסעים ליפו, לטייבה ולכפרים אחרים כדי לקנות בזול, תוך קיפוח פרנסתם של יהודים. הם יצטרכו, אולי, לחשוב על מדיניות האפליה המתקנת המספקת מכסות לימודים ותעסוקה לאנשים המזדהים עם עם אחר שהינו האויב הישיר שלנו בשעת מלחמה, ועל מה שעלול לקרות ביום פקודה כשנידרש להם בבתי החולים והם ישבתו שביתת הזדהות. הגיע הזמן לפקוח עיניים, להתבונן במציאות העירומה כפי שהיא באמת ולבחון מחדש כמה הנחות יסוד.
למשל, כשגוזרים גזירה שווה בין האלימות הערבית בערים המעורבות לבין התארגנויות של יהודים להתגוננות או למתקפת נגד, מתעלמים לחלוטין מהטריגר ומהמוטיבציה של כל צד. המוטיבציה של הערבים הינה לסייע לאויב בשעת מלחמה. המוטיבציה של היהודים הינה לספק הגנה לאחיהם ולנסות ליצור הרתעה במקום שבו אין משטרה. כשהאחרונים פועלים בניגוד לחוק, ראוי וצריך לטפל בהם כעבריינים.בראשונים, לעומת זאת, צריך לטפל כבוגדים.
3. עמיר פרץ הוא עדיין שר הכלכלה, אבל הדבר אינו מונע את הצגת מועמדותו לפרס ישראל בגין כיפת ברזל. להצלחה יש תמיד אבות רבים, אבל מאבקו של פרץ כשר הביטחון מול חלק גדול מהפקידוּת במשרדו להקצאת המשאבים לקידום כיפת ברזל, הופך אותו לגורם היעיל בצומת הקובע בזמן הנכון.
לצד מבצע החיסונים שאותו יזם, קידם וביצע נתניהו, כיפת ברזל הצילה הכי הרבה חיים. לכן פרץ ראוי להכרה ציבורית מתגמלת בהרבה. המינימום שמתבקש הוא לדאוג שיקבל פרס ישראל.
4. מדי כמה שנים נולד ביטוי המיטיב לשקף את מחלות הנפש שהתפתחו לאורך הדורות בשוליים רחבים של החברה היהודית, כפועל יוצא של התנאים הא־נורמליים שבהם התקיים העם היהודי בתקופת הגלות הארוכה מנשוא. לאחרונה טיפס לצמרת ומתבסס בה בחוזקה הביטוי "תוכנית יציאה". אין שיחת סלון שהשאלה הפלצנית בדבר תוכנית היציאה, הפעם מהמלחמה בעזה, אינה משוחררת בה לחלל החדר, בנימה חקרנית מלומדת, ובעיקר מרעילה את האוויר.
האובססיביות של התקשורת בעניין "תוכנית יציאה", על סף דעיכת הקורונה ומיגורה המוחלט בשלהי הגל הראשון, גרמה ליציאה מוקדמת שהפילה עלינו את הגל השני האיום. בימים אלה ניצני הפורענות שוב מלבלבים בערוגותינו, המדושנות על ידי הקריאה המשתלטת על האולפנים: "הבו לנו אסטרטגיית יציאה", כשהכוונה היא לסיים את המלחמה בדקה ה־80 כשישראל מובילה 1-8, אבל בשל הסיכוי התיאורטי שנותר להפסד - להכריז על סיומה בתוצאת תיקו.
5. הפסקת משחקי הכדורגל מולידה עיוות חסר תקנה בתחתית ליגת המשנה, המצדיק פעולה לא שגרתית של ההתאחדות לכדורגל.
אינני אוהד הפועל פתח תקווה, להפך, אך היא מנכסי צאן הברזל של הכדורגל הישראלי, וקהל גדול שומר לה אמונים. העובדות הפשוטות הן שכדי לשרוד בליגה, פ"ת זקוקה לכך ששתי קבוצות שאיבדו עניין בליגה לא יפסידו. בימים רגילים זה מצב טבעי, ובעבר, בהרבה מאוד מקרים, קבוצות במצבן של מכבי אחי נצרת והפועל כפר קאסם, אף שאיבדו עניין, גילו ספורטיביות והורידו את יריבותיהן. אלא שזה קרה כאשר המחזור האחרון היה צמוד לליגה והקבוצות שאיבדו עניין היו בתוך רצף אימונים ומשחקים.
כעת המציאות השתנתה. בעוד הפועל עכו והפועל אום אל־פחם מתאמנות יותר מהרגיל כדי להינצל - יריבותיהן מנצרת וכפר קאסם הפסיקו להתאמן ונמצאות עמוק באווירת פגרה. במצב כזה אין ערך ספורטיבי למשחקיהן מול קבוצות הנלחמות על חייהן בליגה. לכן הגדלת הליגה היא הפתרון הספורטיבי ההוגן.