אחרי שתקפתם אותי על כך שהגנתי עליו בזמן שהיה שר האוצר, אני אומרת קבל עם ועדה: אני אוהבת את יאיר לפיד, מה תעשו לי?
אין לכם מושג כמה זמן חיכיתי להזדמנות לעשות תיקון, אחרי מתקפה שחוויתי לפני שמונה שנים בדיוק בגלל טור שכתבתי במוסף על האיש המושמץ ביותר במדינה. תתפלאו, אבל זה לא היה בנימין נתניהו. אולי קשה לכם להאמין שהיה במדינה מישהו מושמץ יותר מנתניהו, אבל יאיר לפיד, שהיה אז שר אוצר, הוציא ממה שמכונה "השמאל", ז'רגון נוסח "הצל". ואולי הזיכרון שלנו קצר, אבל יש אחת כאן שלא תשכח, אף על פי שהיא כבר סלחה.
באמצע מאי 2013 שלחתי את הטור ה־25 לעיתון, שאז עוד נקרא "סופהשבוע" (כיום כבר חציתי את 400 הטורים), ויצאתי שמחה ומאושרת לעבר סוף השבוע. באותו זמן הרשת החברתית געשה ורעשה על התפקוד של לפיד כשר האוצר. השמצות עפו לכל עבר בצירוף שלל ביטויים ודימויים מהסלנג העממי. חשתי שנעשה לו עוול, בוודאי בצורה שבה אנשים התבטאו כלפיו. לא הבנתי למה אי אפשר להעביר ביקורת בלי להשמיץ, לומר משהו נוקב בלי לקלל. ללפיד, כך כתבתי, יש מה שחסר לרבים מהפוליטיקאים לאורך ההיסטוריה - קודם כל אינטליגנציה רגשית. עוד הוספתי שאנשים לא חפים מטעויות והם אולי לא מושלמים, אבל תנו להם הזדמנות.
אין מספיק מילים בשפה העברית שיוכלו לתאר מה שעברתי באותו שישי בצהריים, עת נפרשו עמודי העיתון מעל שולחנות בתי הקפה. הפייסבוק שלי קרס מהודעות נאצה מאנשים שהיו איתי במטות בחירות, שעמדו איתי בכיכר רק עשור קודם לכן, ממי שהחשבתי כמילייה המקורב לדעותיי הפוליטיות. "צריך לבטל לה את האזרחות הישראלית", כתב חבר כנסת לשעבר. "טיפשה", כתבה פעילה חברתית ידועה, שהיום עושה לי לייקים בשפע. "פשלה של היטלר", צייץ בעל משרד עורכי דין במרכז תל אביב שבתמונת הפרופיל שלו התנוסס סטיקר של מפלגת העבודה. והיו עוד נאצות שהמשיכו לזרום, כאלו שלא יביישו את "הצל" וחבר מרעיו.
אני מודה שנבהלתי. אפילו חשתי צורך להסביר את עצמי. לא הייתי מנוסה מספיק בעניינים כאלה, לא כיכבתי בטוויטר והתרגלתי לספוג אש על דעות לא פופולריות. מצאתי את עצמי מביטה על הלינץ' הראשון שלי ברשתות החברתיות בגלל דעה. אולי יש מי שחושב שלפני שמונה שנים היינו תמימים יותר, מעודנים יותר, אבל האלימות ברשתות, שפת הביבים וההסתה לא חדשות. כמו פיניאטה של רוע שתלויה מעל כולנו, הן המתינו למכת המקל הקלה שתפזר את תכולתה על הראשים של העומדים תחתיה.
מי שלא חווה את זעם ההמון נוחת על עמודי הרשת החברתית שלו, לא מבין עד כמה המין האנושי יכול להיות נורא, כשהוא משחרר את נצרת לשונו על כל מי שרק מעז לפתוח את הפה ולהשמיע אמירות נגד הקונצנזוס.
מדי פעם נשמע הביטוי "המחנה הנכון". אבל מהו המחנה הנכון? אולי כדאי שנזכור שהמחנה הנכון הוא לא עניין של ימין או שמאל פוליטי, זה בעיקר להיות בצד הנכון שרוצה בטוב, בצד שמוכן לקבל גם את מי ששונה ממנו, שמוכן לצאת מאזור הנוחות ולאתגר את עצמו. הצד שמוכן להפסיק את השנאה ואת ההסתה, שמבין שאפשר גם אחרת.
דעו לכם שאין שמחה גדולה יותר עבורי מלראות את האנשים שכינו אותי "אידיוטית", "מטומטמת" ו"נבלה" בתגובה לאותו טור וכנראה לא זוכרים את זה. אנשים, חלקם מוכרים, בעלי משפחות ומקצועות מכובדים. אלה שתהו מי ההורים שלי ומה לא בסדר אצלי ואצלם - משבחים היום את יאיר לפיד, ובצדק אגב.
אחרי האופוריה הגדולה בעקבות השבעת הממשלה החדשה, אני כבר מתחילה לשמוע קולות של ביקורת כלפיה. אפשר להניח שזה טבעי, שלטון נועד שיעבירו עליו ביקורת. אני רוצה להאמין שגם אם יהיו בעיות (ועוד יהיו) ואף שהממשלה החדשה אינה "מושלמת" (אבל מי בעצם מושלם?), הפעם יהיו אנשים שיסתכלו על הדברים אחרת, יסתכלו עלינו אחרת.
בכל מקרה, אם צריך להצביע על אדם אחד בפוליטיקה הישראלית המחורבנת, שלאורך כל השנים התנהג כמו המבוגר האחראי שהמדינה הזאת צריכה, ולא התנהל מתוך אגו ושראה לנגד עיניו את טובת האזרחים לפני טובתו הפוליטית - זה יאיר לפיד. אז כן, זה מה שאני חושבת עליו. אני אוהבת את יאיר לפיד, ובטוחה שרבים מסכימים איתי. וגם אם לא, זה בסדר גמור. הפעם, לשם שינוי, כולם מוזמנים לקפוץ לי.